ארץ אחרת

מילות נאומו של המנהיג האמריקאי השחור, מרטין לותר קינג, "יש לי חלום", ממשיכות להדהד בחלל התודעה האנושית זה יותר מארבעים שנה. קינג, שנאם בשנת 1963 בכיכר המרכזית של עיר הבירה האמריקאית, וושינגטון, בפני מאות אלפי בני-אדם, הניח חזון פוליטי המבוסס על שוויון ועל שינוי פניה של החברה האמריקאית. חזונו מעולם לא התממש במלואו. אבל חזונות מעצם טבעם יוצאים מן המציאות ומרחפים מעליה כדי לאתגר אותה ולהעמיד לה ראי, החושף את מערומיה וחולשותיה. חזונות כאלה שואבים את כוחם מעצם ערעורם על המציאות הקיימת והתוויית מציאות מדומיינת, חלופית. לכן הם תמיד יתייחסו לפתולוגיות של המציאות הקיימת, כדי לספק לה מרפא. כוחם של החזונות הוא במידת חדירתם למעמקי מבנה הכוח של המציאות ומבנה התרבות שלה, וביכולתם לשקפה באמצעות היפוכה. חזונות עתידיים הם אמירה מוסרית המשקפת את התודעה וההכרה של הוגיה, יותר מאשר פרוגרמה פוליטית קונקרטית. הם אמורים לרחף מעל למציאות, בלי להתנתק ממנה. הם אמורים לחשוף את העוצמה של האמירה המוסרית, כחלופה למציאות עגומה.

לכן, לפני שמבקשים להצביע על חולשותיהם של חזונות עתידיים, ייתכן שצריך לשאול באילו מישורים המציאות הקיימת אינה עונה על הציפיות של מחברי החזונות והוגיהם. בדרך-כלל מחברים אותם רפורמטורים בודדים, המאתגרים את המציאות ומבקשים לעצבהּ מחדש. מייצגם האולטמטיבי של מחברי החזונות העתידיים הוא אפלטון, שכתב את "הפוליטיאה" ("המדינה") שלו כדי להציב מראה בפני החברה האתונאית של זמנו ולהביא לשינויה. גם אפלטון לא הצליח לשנות את פניה של אתונה ולהציל אותה משקיעתה. בהיותם נעדרי דיוויזיות, מחברי החזונות עלולים למצוא את עצמם כלואים במחשכי הכלא או מוּדרים מהחברה כפושעים. עם זאת, דווקא חולשתם ואי-כוחנותם יש בהן כדי להעניק למחברי החזונות עוצמה כבירה, המחוללת שינויים היסטוריים. מסמכי חזון יכולים ללבוש דמות של יצירה ספרותית נפלאה, בדומה ליצירותיהם של אפלטון, אוגוסטינוס, אל-פַאראבּי ודאנטה. גם אם הם אינם מצליחים לחולל את השינוי המיוחל, ערכם הוא בהיותם מסמכים מדיניים והגותיים, המצליחים להתעלות מעל למציאות העגומה ולקפל בחוּבּם יצירה חזונית, שטמונים בה אוצרות של ידע ומחשבה יוקדת. קיים פיתוי לנתח חזונות עתידיים מנקודת מבט היסטורית, פילוסופית וספרותית. התייחסותי להלן אינה מתמסרת לפיתוי הזה. היא עוסקת במסמכי החזון העתידיים, שהוצאו לחלל העולם בחודשים האחרונים על-ידי קבוצות שונות של אינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים, במישור הסוציו-פוליטי העכשווי, מתוך תקווה שתינתן לי ההזדמנות לנהוג אחרת בעתיד הלא רחוק. ההסתפקות בניתוח עכשווי נובעת ממספר סיבות שהראשית בהן היא העובדה שהמסמכים שבויים בתוך הקשרם הפוליטי והחברתי המיידי ומוקדם מדי לאמוד את ערכם ההיסטורי, הפוליטי והתרבותי.

טיפול במצב טראומה

המסמכים משקפים את התפתחות ההכרה הפוליטית הקיבוצית הייחודית, ששואפת לדבר בשם עצמה ולבטא את צרכיה. הכרה פוליטית זו, אף שהיא מחוברת בטבורה ללאומיות, לעבר ולמורשת הפלסטינית, מודעת לכך להיותה סממן, ולוּ בטווח הקצר, של חברה פוליטית נפרדת

מסמכי החזון אינם פרי דמיונו או עטו של אדם אחד. הם נכתבו על-ידי בליל של  אנשי אקדמיה מצד אחד, ופוליטיקאים מצד שני, כשכל אחד מושך לכיוונו, דבר שמשתקף בריבוי המסמכים ובמתחים העולים בתכנים שלהם. וראשי ארגונים אזרחיים, שחברו יחד בקבוצות שונות כדי לשרטט מִתווים פוליטיים עתידיים אפשריים, אשר יענו על מצוקותיה של החברה הערבית-פלסטינית בישראל. מסמכי החזונות, השונים זה מזה בשפתם, בסגנונם ובתכליתם, הם תוצר של מצוקה קיומית. לכן הם מתנדנדים בין היותם "חזון מעשי" לבין היותם פרוגרמה פוליטית קונקריטית. הם מייצגים אמירה כללית של אליטה חברתית ופוליטית, שמאסה בתפקיד "הזר", הממתין באחת מתחנות ההיסטוריה לזה שיביאו לעתיד אחר. התעסקותם במצוקות החברה הערבית-פלסטינית כחברת מיעוט מוכפף משקפת החלטה להתיישב ליד ההגה כדי להוביל למהלך, שיעדו הסופי אינו ידוע אך מסלולו ידוע מראש. אמנם הספיציפיוּת של חלקם עלולה להיות בעוכריהם, אך למרות זאת הם מעידים על שינוי חשוב בתודעה הפוליטית של החברה הערבית-פלסטינית בישראל ובדרכי התמודדותה עם סביבתה החברתית. הם משקפים את התודעה הכפולה של החברה הזאת, שאינה מתעלמת מהמורכבויות של סביבתה, אך גם אינה מוכנה להמשיך להיות אובייקט של ההיסטוריה. מסמכי החזון שואפים להפוך את האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל לסובייקט היסטורי שאינו בגדר מגיב לגירויי המציאות בלבד, אלא יוזם מהלכים בתוכה, בתקווה שמהלכים אלה ישפרו את מעמדו.

הפקת המסמכים הם מעין צרחה באפלה המדינית והפוליטית, שמאפיינת את המציאות הישראלית של ימינו. אמנם הנָּם תוצר של התפתחות מצטברת שהחלה ב-1948, אך ניתן לראותם כעין עצירה באפלה, במורד ההר, כדי לצרוח ולא להסתפק באמירת "געוואלד". זוהי צרחה קולקטיבית שעלולה לעורר בהלה. אך זו דרכן של צרחות, שהן תמיד מבהילות, בגלל הדהודן העמוק בשקט שסביבן. ככל שהאפלה יותר עמוקה והשקט יותר חד, כן הצרחה יותר מהדהדת. צרחות באפלה עשויות לגעת במעמקי נפשו של השומע ולערער את בטחונו העצמי, בייחוד אם הוא עסוק בפנימיותו החרדה. ככל שהשומע מופנם יותר, כן הוא מבוהל יותר. אין ספק שהחברה היהודית-הישראלית עוברת תהליכים עמוקים של הפנמה. למרות היותה חברת רוב, זוהי עדיין חברה פרונואידית, שחרדתה מכל מה שאינו עומד בציפיותיה מעורר אצלה תגובה בלתי נשלטת. זו סיבת הגדרתם של מסמכי החזון העתידי של החברה הערבית בישראל כ"הכרזת מלחמה". על אף זאת ולמרות הבהלה, רק צרחת האזרחים הערבים יכולה לנער את החברה היהודית-הישראלית ולמנוע ממנה לשקוע בחרדות. זהו טיפול במצב של טראומה, המבוסס על האמונה שאסור לאפשר לחברה היהודית להסתתר מאחורי חרדותיה ופחדיה. אסור לאפשר לה להדחיק ולהתעלם, גם אם אינה מסכימה. מסמכי החזונות העתידיים והפעילות שהחלה בעקבותיהם שואפים להביא את החברה היהודית בישראל להתמודדות אמיתית וכנה עם העיוותים החברתיים והפוליטיים שהיא יצרה במהלך השנים. אין ביכולתם של מחברי המסמכים לכפות את רצונם על החברה היהודית; לכל היותר, הם יכולים להביך אותה.

העוצמה המוסרית של המסמכים

לאור ההדרה הממושכת של האזרחים הערבים-פלסטינים מהציבוריות הישראלית, מפליאה הפתעתו של הציבור היהודי – ומרגיז כעסו – מעצם פרסום המסמכים והזיקה שהם יוצרים בין המיעוט הפלסטיני למולדתו, ומעצם ההתייחסות לזכויות היסוד של מיעוט זה כמיעוט מקורי-ילידי. הרי בנארטיב הציוני על כל גווניו, שמפומפם יום-יום באמצעות מנגנוני המדינה האידיאולוגיים השונים ונשמע ללא הפוגה מפיהם של פוליטיקאים ואינטלקטואלים יהודים בכנסים ובתקשורת, מדובר במפורש בזיקתו הבלעדית של העם היהודי לארץ. כל יום שני וחמישי אנו מתבשרים על הצורך בייהוד חלקות הארץ השונות כתכלית מקודשת, דבר שיש בו משום ביטול ומחיקה של הקיום הערבי הבסיסי במרחב. כנגד שיח מבטל זה, פונים המסמכים, שחוברו בידי קבוצות של אינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים, ליהודים בארץ, ללא יוצא מן הכלל, כאל שותפים לתהליך פוליטי שמשמעותו נרמוּל הקיום המשותף במסגרת פוליטית-מדינית כזאת או אחרת. הגם שבמסמכי החזון העתידי מוצעות נוסחאות פוליטיות שונות, שיכולות אולי להשלים זו את זו, כגון "מדינה דמוקרטית", "דמוקרטיה הסכמית", "מדינה רב-תרבותית ודו-לשונית", הוא מתייחס למדינת ישראל כאל ישות מדינית לגטימית בתור נקודת מוצא, ונותן ביטוי לזכות ההגדרה העצמית של הרוב היהודי בישראל בגבולות 1967. מקור הסמכות והריבון כפי שעולה מהמסמכים הוא הציבור הישראלי. עצם ההתייחסות מזמינה משא ומתן מתוך המציאות הקיימת, גם אם התהליך אינו מחויב מראש למבנה הפוליטי של מדינת ישראל, כפי שהוא מוגדר כיום. המסמכים מבקשים להפוך את הציבור הערבי לחלק מהריבון הישראלי. הם פונים אל הציבור היהודי כאל ציבור לגטימי, וזאת בניגוד להתעלמותו של ציבור זה אף מזכויות היסוד של המיעוט ורמיסתן באופן יומיומי בדרכים שונות. זוהי החלטה מודעת, שאינה נובעת מפחד. קריאה במסמכים מראה שהיא נובעת מעצם העמדה המוסרית אשר נקטו מחבריהם, שמטרתם העיקרית להציע נוסחאות שעשויות למנוע שפיכות דמים או שימוש באלימות.

מסמכי חזון יכולים ללבוש דמות של יצירה ספרותית נפלאה, בדומה ליצירותיהם של אפלטון, אוגוסטינוס, אל-פַאראבּי ודאנטה. גם אם הם אינם מצליחים לחולל את השינוי המיוחל, ערכם הוא בהיותם מסמכים מדיניים והגותיים, המצליחים להתעלות מעל למציאות העגומה ולקפל בחוּבּם יצירה חזונית, שטמונים בה אוצרות של ידע ומחשבה יוקדת

למרות ההבדלים ביניהם, שמצביעים על מחלוקות פנימיות שייתכן והן לגיטימיות, מבוססים מסמכי החזון על טיעונים מוסריים של צדק והגינות, ולא על טיעונים פוליטיים או כוחניים. מחבריהם מודעים לכוחם הפוליטי הדל, אך בה-בעת גם לעוצמתם המוסרית. הם יודעים, שביכולתה של המדינה למחות את זכר המסמכים ולהביא לדה-לגטימציה שלהם. הם יודעים, שהרוב היהודי עשוי להתעלם מהם ולראות בהם "סכנה אסטרטגית". לכן בשלב זה, לפחות, ניתן לראות במסמכים אלה מעין טקטיקה שהיא בבחינת "שלח לחמך על פני המים". בה-בעת מחבריהם מודעים לכוחם המוסרי בחלק מהציבוריות היהודית, ובעיקר בעולם. לאור זאת, הרוב היהודי לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהבסיס המוסרי שבמסמכים ומהטיעונים הקיומיים הכלולים בהם. התעלמות או התייחסות מבטלת היא סוג של התגוננות מצִדה של חברה לא בוגרת. החברה היהודית בישראל נדרשת לגלות בגרות במקום תגובה פרנואידית, שתביא להתפתחות בלתי נשלטת.

שום מיעוט לא יכול לחכות שהרוב יניח לו לבטא את צרכיו ואת האינטרסים שלו, ולהיאבק למימוש זכויותיו הבסיסיות. מיעוטים משתמשים במבנה ההזדמנויות הנתון, כדי לקדם את מטרותיהם ולהגן על זכויותיהם. האזרחות היא מבנה הזדמנויות לא מבוטל, שמאפשר את ניצולם של כללי המשחק הפוליטיים הלגיטימיים לשם קידום מטרותיהם של מיעוטים מוּדרים. האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל חיכו זמן רב, שהרוב היהודי יתעשת מחרדותיו ויממש את הבטחותיו לשוויון אזרחי מלא. הרוב היהודי שקע במהלך השנים בשכרון נצחונותיו הצבאיים, וזנח את הממדים המוסריים של המציאות המדינית שהוא ניזון ממנה שנים רבות. הרוב היהודי התמכר לכפייה חד-צדדית של מציאות, המנוגדת להיגיון ההיסטורי הבריא. במקום לממש את תרבותו במרחב המדיני שהצליח להשיג ב-1948, הוא נגרר למסע חמדנות טריטוריאלי שהיה לבוץ ששוקעים בו, ככל שמתאמצים לצאת ממנו. מסע זה המאיס את עצמו על האזרחים הערבים. אזרחים אלה מאסו באתניות של המדינה ובבלעדיות החברה היהודית, על משאביה ומוסדותיה. מסעי הייהוד של הזמן, המרחב והתרבות התגלו כמנוגדים תכלית הניגוד לקיום הערבי במדינה. מכאן באה הצרחה.

מגרונו של "אני" קולקטיבי נבדל ומיוחד

גם אם ניתן לחלוק על חלק מהניסוחים, מסמכי החזון הם ביטוי לכוחו של הזיכרון ההיסטורי של האזרחים הערבים, שאינו יכול להימחק, בייחוד לנוכח העובדה שנכּבת 1948 ממשיכה להתממש לנגד עיניהם. מסמכים אלה אינם שליפה מהמותן, אלא פרי של מחשבה תחילה. הם תוכננו ושורטטו זמן לא מבוטל. לכן הם מורכבים ולא ניתן לבטל אותם במחי יד קלה. הם מייצגים תפישה פתוחה של ההיסטוריה, שניתן לעצבה ולארגנה מחדש. מסמכים אלה אינם משלימים עם הגורל, אלא מאתגרים את מהלך הזמן ומחזירים לו ולוּ גם חלק מתודעת העם הפלסטיני כקבוצת הרוב שיש לה בעלות על המקום, בעלות שאינה נופלת מזו שהחברה היהודית שומרת בבלעדיות לעצמה. המסמכים יוצקים את זכרון העבר במושגי ההווה, כדי לעצב עתיד שונה. הם משקפים תזמון המבטא בגרות, על אף ההתשה המתמדת ומאמצי המשמוע הממושכים שנכפים על החברה הערבית מאז 1948. המסמכים האמורים אינם נקמניים, אלא מבוססים על נדיבות ורוחב לב, המשקפים הכרה ב"אחר" וקבלתו כלגטימי. הם דוחים את רצונו של "האחר" לכפות את עליונותו, גם אם יש בכך כדי לעורר את חמתו ולהעצים את נקמנותו.

למרות ההבדלים ביניהם, שאכן מעוררים תהיה על חוסר היכולת להגיע להסכמה, משקפים מסמכי "החזון" עמדות ותהליכים חשובים בחברה הערבית-פלסטינית בישראל. מחבריהם מדברים מגרונו של "אני" קולקטיבי נבדל ומיוחד, המדגיש את היותו חלק אינטגרלי מהעם הפלסטיני, אך מכיר בייחודיותו הפוליטית והמדינית. זהו "אני" בעל מקורות זהותיים ייחודיים, הנשענים על השלכות הנכּבה הפלסטינית ומה שמשתמע ממנה, מצד אחד, ועל החוויה הישראלית הייחודית של האזרחים הערבים, הטומנת בחובה אפליה מבנית ממוסדת ופיקוח ממשמע, מצד שני. ה"אני" שקולו בוקע מהמסמכים אמנם סובל מצלקות קיומיות קשות שמעצבות את הכרתו, אך בה-בעת הן מזינות אותה בזהירות אופסימיסטית. זהו "אני" המודע למיקומו הכפול בהוויה הפלסטינית ובהוויה הישראלית, ושואף להפוך עובדה זו ממלכודת הגורמת לשוליותו, להזדמנות שטומנת בחובה עוצמה כבירה. זהו חלק מסוד כוחם של המסמכים מצד אחד, אך הפוגע בחזוניותם, מצד שני.

המסמכים משקפים את התפתחות ההכרה הפוליטית הקיבוצית הייחודית, ששואפת לדבר בשם עצמה ולבטא את צרכיה. הכרה פוליטית זו, אף שהיא מחוברת בטבורה ללאומיות, לעבר ולמורשת הפלסטינית, מודעת לכך להיותה סממן, ולוּ בטווח הקצר, של חברה פוליטית נפרדת. זוהי הכרה פוליטית הניזונה מההבדלים בינה לשאר העם הפלסטיני, ואשר מנהלת את מאבקה למען שוויון זכויות בכלים שונים מהמקובל בתנועה הלאומית הפלסטינית. לפיכך, מסמכי "החזון" ממקמים את עצמם מחוץ למסגרת "האמנה הלאומית הפלסטינית", גם במתכונתה הפוסט-אוסלויאנית. בה-בעת, הם ממקמים את עצמם גם מחוץ לגבולות מגילת העצמאות הישראלית. זהו אולי סוד העוצמה של המסמכים, המשדרים כוח פוליטי כביר, בהישענם על הפתגם הערבי העתיק: "זכות לא יכולה להיעלם, כל עוד ויש מי שידרוש אותה". במישור הפונקציונלי, זהו התפקיד שממלאים המסמכים האמורים. לצד החזון שהם מבטאים, יש בהם גם מימד תביעתי-משפטי. הם באים לתבוע בצורה מרוכזת את מה שמנהיגים ערבים רבים כבר ביטאו בדרכים שונות ובמסגרות שונות. החידוש שבהם הוא במינון המרוכז שלהם.

נוכח הדברים האלה, ניתן לומר שהמסמכים מסמלים בגרות והתגבשות של אליטה פוליטית חזקה ובעלת ידע, המצליחה לנסח לעצמה מסמכים מכוננים. לכן אין לראות ב"חזון" התרפקות על העבר, אלא בעיקר ניסיון לכונן מציאות חדשה. השאיפה הזאת מבליעה בתוכה את התהוותו של קולקטיב פוליטי חדש. למרות הבדלי השפה בין המסמכים השונים, ואף שהם מדברים בשפת המיעוט הילידי והזכויות הקיבוציות, מכוונותם העתידנית היא לקראת היווצרותו הפוטנציאלית של קולקטיב חדש. אם כמאמרו של הפילוסוף היווני אריסטו, נשפוט את הדברים על-פי הפוטנציאל הטמון בהם, הרי מדובר בהתהוותו של שחקן פוליטי המשלים עם חלק מהשינויים שהתחוללו באזור בעשורים האחרונים, תוך כדי יצירת מודיפקציות ורפורמות, שיתאימו להשקפת עולמו המוסרית ולתפישת הצדק המתקן שמנחה אותו. זהו שחקן פוליטי, שמבטא את הסבל שחווה שנים רבות, ומבין שהגיעה העת שבה כדאי ואף לגיטימי מבחינתו לשאוף למקסימיזציה של "רווחיו" במסגרת הנתונים הפוליטיים והמדיניים הקיימים. לכן הוא מציע פרוגרמות פוליטיות, התפורות על-פי מידותיו.

שפת המסמכים שפה אזרחית וחילונית. זהו שיח שיזין את הדיפירנציאציות הפנים-ערביות, בייחוד לנוכח הסדק שבין המחנה הפוליטי החילוני לבין המחנה הפוליטי הדתי, ולאור העובדה שאת המסמכים חיברו אינטלקטואלים חילונים

אחד מסמלי היסוד של המסמכים הוא שהם משקפים בשלות פוליטית והכרה בלגטימיות של השונוּת הפנימית בחברה הערבית. למרות התחרות בין מחבריהם, הם מכירים בלגיטימיות הפרויקטים השונים ובתרומותיהם ההדדיות. הם רואים תרומות אלה כמשלימות ומנהלות ביניהן כעין שיחה. הטענה היא שהמסמכים משלימים זה את זה, גם אם לא היה תיאום של ממש בין מחבריהם. יש בטענה הזאת מן האמת: בחיבור המסמכים השתתף מספר לא מבוטל של אנשים, והם שימשו מעין מתאמים לא פורמליים, שהבטיחו שהשונות תבוא לידי ביטוי כהשלמה הדדית ולא כמאבק. כמו כן, העובדה שהמסמכים מקבלים את כללי המשחק הדמוקרטיים של מאבק פוליטי במסגרת האזרחות הישראלית מאשרת זאת.

אי-לכך, ניתן לומר שמסמכי "החזון" מאופיינים בכך שאינם מבוססים על הפניית עורף למדינה או לרוב היהודי בה. הם מצהירים על פתיחתם של ערוצי תקשורת, אמנם לא פשוטים אך רציניים. ערוצי תקשורת אלה חייבים להיות רציונליים ומנותקים מיחסי הכוח הקיימים. הם דורשים מהרוב היהודי לזנוח את שפת הכפייה החד-צדדית והאלימות. הם מאתגרים את יחסי העוצמה באמצעות שפה רציונלית וערכית, ומזהירים מפני התעלמות. בכך מזמינים המסמכים את הרוב היהודי לעמוד באתגר הדיאלוג האמיתי, שאיננו כבול מלכתחילה במסגרת של התניות ערכיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחקיקה הקונסטיטוציונית הישראלית מתחילת דרכה. המסמכים נשענים על מודעות לכך, שלא פשוט לשכנע רוב הגמוני לוותר על יתרונותיו, בייחוד אם רוב זה פרנואידי. לכן הם אינם דורשים מהפכה, אלא דיאלוג. את מטרות המסמכים, שאין משמען קבלת תכניהם כלשונם, ניתן להשיג אך ורק באמצעות התדיינות רצינית ומעמיקה בין הצדדים הניצים. החברה הערבית-פלסטינית בישראל רואה את עצמה כשותפה לגטימית לדיאלוג, גם אם זהו נושא רגיש מבחינתו של שאר העם הפלסטיני. את הכוונות האלה ניתן לראות ברמיזותיהם העבות של מסמכי "החזון", כל אחד בדרכו, לנכונות לקבל את המסגרות הפוליטיות של שתי מדינות ולמצוא פתרון מוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים.

המסמכים משקפים את עקרונות המאבק של החברה הערבית: דחיית זהותה האתנית הבלעדית של המדינה; חתירה לשוויון מהותי מלא בין ערבים ליהודים, כפרטים וכקולקטיבים; ושאיפה לצדק מתקן, שיביא להתמודדות ראויה עם השלכות הנכּבה הפלסטינית. במסגרת זאת ניתן לדבר על מסמכי "החזון" כמשקפים תהליכים חשובים אחדים בפוליטיקה הערבית בישראל של ימינו. ואלה התהליכים שמדובר בהם: א. כריכה יחדיו של הדרישה לשוויון אזרחי ולשוויון לאומי, כמשלימים זה את זה; ב. כריכה יחדיו של פוליטיקה של חלוקת משאבים חומריים ופוליטיקה של הכרה לאומית ותרבותית; ג. שילובו של שיח הזכויות הליברליות והקולקטיביות במסגרת שיח משפטי-חוקתי, המבוסס על חוקי זכויות-האדם הבינלאומיים; ד. הדגשת הילידוּת והיות הפלסטינים בישראל מיעוט-מולדת, כמקור לזכויות, וזה עוד לפני היותם אזרחים במדינת ישראל; ה. דרישה להענקה של כעין אוטונומיה לערבים בישראל, ושליטה עצמית בהיבטים מסוימים של חייהם הקולקטיביים; ו. הגברתה של הפעילות האזרחית החוץ-פרלמנטרית, במקביל לפוליטיקה הממוסדת, המתנהלת במסגרת מוסדות המדינה הפורמליים – כנתיב פוליטי מעצים.

תהליכים אלה לא התחילו עם חיבורם של מסמכי "החזון" ולא ייפסקו לאחריהם. הם חלק מדינמיקה בקנה-מידה רחב יותר, שחיבור המסמכים היא שלב בתוכה. כיצד הם ישפיעו על הדינמיקה הזאת ולאיזה כיוון הם יטו אותה, קשה בשלב זה לקבוע. אין ספק שלפרסום המסמכים יהיו שתי תוצאות חשובות ארוכות טווח. התוצאה האחת נובעת מהיותה של שפת המסמכים שפה אזרחית וחילונית. זהו שיח שיזין את הדיפירנציאציות הפנים-ערביות, בייחוד לנוכח הסדק שבין המחנה הפוליטי החילוני לבין המחנה הפוליטי הדתי, ולאור העובדה שאת המסמכים חיברו אינטלקטואלים חילונים, ללא השתתפות כוחות פוליטיים דתיים ניכרים. העובדה הזאת טומנת בחובה משמעויות רבות באשר למשקלם של המסמכים בציבוריות הערבית, הנוטה לדתיות ולשמרנות. שכן, המסמכים לא ממש אומצו על-ידי התנועה האסלאמית על כל גווניה. בהינתן העובדה שכוחה המוסרי של התנועה האסלאמית בחברה הערבית רב מאוד, ובהיות השיח הפוליטי שלה מבוסס על תפישת עולם דתית ומקור כוחה טרנצנדאלי, קשה לראות כיצד כותבי המסמכים מביאים לגיוס החברה הערבית מאחוריהם. התוצאה השנייה היא שהרוב היהודי לא יוכל יותר להתעלם מההתפתחויות בפוליטיקה הערבית, ויהיה חייב לגבש תשובות ענייניות שיהלמו אותן. למרות שלא ניתן להאשים את הרוב היהודי במלוא האחריות על התפתחויות עתידיות, בכל זאת, היות ובידיו מרבית הכוח במשוואה הפוליטית במדינה אחריותו המוסרית להתייחסות לאתגרים שמציבה בפניו חברת המיעוט הערבית היא כבדה במיוחד. אם רוב זה ייתן לפרנויה שלו לשלוט ויבחר להגיב במסגרת תפישת ה"איום האסטרטגי", אזי אנו עלולים למצוא את עצמנו על מסלול של התנגשות. לעומת זאת, אם הרוב היהודי יתעשת ובמקום תגובת הבהלה הראשונית יבחר בשפת הדיאלוג, אנו עשויים למצוא את עצמנו בעתיד שיהיה לכל הפחות יציב יותר, אם לא טוב יותר, בשנים קרובות.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

לקריאת המאמר של ד"ר אמל ג'מאל באנגלית: A Cry into the Diplomatic and Political Darkness לחצו כאן