דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביוני 2002 | מהדורה 10

קהילות מודעות לעצמן

הוויכוח הפוליטי סביב עתידם של היישובים ביהודה, שומרון ועזה סימא את העיניים מלראות את החיים הפנימיים הייחודיים שהתפתחו בהם. מיכה אודנהיימר הלך בעקבות הנכסים הרוחניים של ההתנחלויות

צילום: איל יצהר

בכל תרחישי ההסדר עם הפלסטינים נתפש רעיון פירוקן של ההתנחלויות כעניין מובן מאליו. אך מעט מאוד מחשבה הוקדשה לסוגיית משמעותן של ההתנחלויות בעיני תושביהן, ולשאלה מה הן מבטאות בנפש הישראלית הקולקטיבית, מעבר לעובדה הפוליטית הפשוטה שנובעת ממיקומן הגיאוגרפי. ואולם, החיים הפנימיים של ההתנחלויות ומשמעותם עשויים להשפיע השפעה עמוקה ביותר על המאבק שיתפתח בוודאי סביב עתידן. חשוב לנסות ולהבין את החיים הפנימיים הללו, ואולי יותר מכול חשוב הדבר למי שלהוטים לקפל את המתנחלים חזרה אל תוך גבולותיה המחודשים, הצרים יותר, של ישראל-שלאחר-הסכם.

המרכז הרעיוני בתנועת ההתיישבות, רובו ככולו, רואה בארץ-ישראל את המסר המרכזי של ההתנחלויות. "ההתנחלויות הן ארץ-ישראל נטו", אומר יוסף בן-שלמה, אדם חילוני, פרופסור למחשבת ישראל ולקבלה ומראשוני המנהיגים של גוש-אמונים, וגם אחד מתלמידיו הקרובים של גרשום שלום. בן-שלמה, בשנות השבעים לחייו, גר זה 25 שנים בדירה קטנטנה בקדומים, ליד שכם. מבחינתו, הקשר הרגשי לארץ עומד בניגוד ישיר להכחשה הפלסטינית של הזיקה ההיסטורית היהודית אליה. "הזכות שלנו על ארץ-ישראל היא זכות היסטורית, לא פוליטית. כיוון שעצם קיומנו כאן מאותגר באופן תמידי, הן מתוך ישראל והן מבחוץ, ברור שאנחנו נשארים פה בגלל אהבתנו לארץ עצמה. נתן אלתרמן השמיע פעם נבואה קשה, שמדינת ישראל תהפוך לאויבת של ארץ-ישראל. אנחנו מנסים לסכל את התגשמות הנבואה הזאת".

"אחרי אוסלו עמוס עוז הביא אלי פרופסור משיקגו, אחד האינטלקטואלים של אש"ף", אומר מנחם פרומן, רב היישוב תקוע ועוד אחד מן המנהיגים רבי-ההשפעה – ומעוררי המחלוקת – של גוש-אמונים. לפרומן יש נטייה לנפץ סטריאוטיפים ולאמץ פרדוקסים בהצהרותיו ובפעילויותיו הפומביות. "אמרתי לו שאנחנו, המתנחלים, פוסט-ציונים. אנחנו היהודים שמעדיפים את ארץ-ישראל על פני מדינת ישראל". פרומן מושיט לי ספר שירים שפרסם לפני כמה שנים. "אלה שירי אהבה שכתבתי לארץ-ישראל". אני מציץ בהם – אלה שירים של ערגה ותשוקה, לא של כיבוש.

רוב המתנחלים ודאי לא יכתירו את עצמם ואת קהילותיהם בתואר פוסט-ציוניים. למעשה, תושבי עופרה וקדומים, שילה ובית-אל אומרים לא פעם, שאחת הסיבות למגוריהם בשטחים היא שהרוח הציונית עדיין חיה ומפעמת שם, בעוצמה שלא תמצא כמותה בתל-אביב או ברעננה. ובכל זאת, מכמה בחינות חשובות, מי שחי בהתנחלויות מסתכן בחריגה מגבולותיה הברורים של המדינה, ולא רק גבולות גיאוגרפיים. מלכתחילה היו תולדותיה של תנועת ההתיישבות רצופות עימותים עם הצבא והמדינה, שנסבו על עצם הזכות לבנות ולחיות במקומות שבחרו בהם. יש, כמובן, פרדוקס מובנה בעימותים הללו: מקורם הוא רצון המתנחלים שהמדינה תרחיב את גבולותיה. לפחות לשיטת חלק מן המרכז הרעיוני של תנועתם, הרחבת הגבולות היא גם הרחבה של מוּדעוּת: כברת דרך לקראת הגשמת הפוטנציאל המשיחי של המדינה.

שטח הפקר

התנועה נמנעה תמיד מאלימות בקריאות התיגר שלה על מדיניות הממשלה, אך ההתנגדות לפינוי ימית – רגע מעצב עבור רבים בתנועת ההתיישבות – הגיעה לשיא רגשי, שבו מוות על קידוש השם נראה אפשרות מציאותית. ואף כי אפילו מבקרי התנועה ציינו את השליטה העצמית הגבוהה שהפגינו המתנחלים בעשרים חודשי מתקפות רצחניות, הרי במשך השנים התרגלו המתנחלים לקחת על עצמם חלק גדול מן האחריות לבטחון בתיהם. וחלק מן המתנחלים – מיעוט קטן – גם לקחו את החוק לידיהם, ובמעשי התגמול שלהם קראו תיגר על המונופול של המדינה בכל הנוגע לשימוש בכוח.

ערעור זה על כוחה של המדינה עלול להידרדר לכדי עימות חזיתי גלוי, אם הממשלה תנסה אי-פעם לפנות בכוח את מתנחלי יהודה, שומרון ורצועת עזה. העובדה שחלק מן ההתנחלויות הוקמו בפעולות שנחשבו בשעתן בלתי חוקיות, וכי המדינה עלולה בהחלט לפנות נגדן בשלב מסוים בעתיד, היא חלק חשוב בתודעה הקולקטיבית של המתנחלים. כמו מחסומי הצבא שצריך לעבור כשחוצים את הקו-הירוק בדרך הביתה, עוזרות העובדות הללו להגדיר את הנוף הרוחני של המתנחלים כסוג של שטח הפקר, טריטוריה ששוחררה לא רק מידי הירדנים, אלא גם מאחיזתה הלופתת של סמכות המדינה.

גם בעין בלתי מזוינת אפשר לראות, כיצד משפיע מעמדן החוקי של ההתנחלויות על תרבותן. כשחוצים את הקו-הירוק, דברים מסוימים מתחילים להשתנות. הנוף נעשה קשה וקמאי, הטרסות ועצי הזית נראים עתיקים (וחלקם אכן כאלה); הם יוצרים אשליה של נצחיות. שלטי החוצות נעלמים, ואין כל זכר לחיי הכלכלה הקדחתניים. אין פרסומות לקוקה-קולה, אין מק'דונלדס; כמעט אין תאגידים בינלאומיים שמוכנים להשקיע בשטחים. בתוך גבולות 1967 פעל הסכסוך עם הפלסטינים ועם מדינות ערב כזרז לצמיחה תעשייתית ומסחרית כבירה, בייחוד במרכז הארץ. לנוכח העוינות הערבית, תחושת הביטחון של הישראלים תלויה בהצלחה כלכלית, הנמדדת במונחי האידיאולוגיה האופנתית של כלכלת המערב – זו של הקפיטליזם שלוח הרסן – לא פחות מאשר ביכולת הצבאית. אך הסכסוך מנע מצמיחה כלכלית מסוג זה להתקיים בשטחים, והותיר אותם כתזכורת טהורה לקדם-מודרני, קדם-מדינתי.

וזה, באופן חלקי לפחות, מה שקיים את ערגתם ותשוקתם של המתנחלים כלפי הארץ. כשאני שואל מתנחלים, איזו משמעות יש לארץ-ישראל בעיניהם ומה משך אותם מעבר לקו-הירוק, רובם מדברים על היסטוריה ועל טבע. "רצינו ללכת למקום של טבע ותנ"כיוּת", אומר דוד ליברמן, חוקר תלמוד וספרות, ומחנך שחי בשילה זה עשרים שנה. "רצינו את החוויה התנ"כית; זה שהמקום מוזכר בתנ"ך נותן צבע לנוף והרגשה של אינטימיות. רוב אירועי התנ"ך קרו פה. בטווח של ארבעים קילומטרים יש לך את שילה, שכם, בית-אל, יריחו".

האפשרות לקיים קשר אינטימי עם הטבע ועם התנ"ך מלוּוה לא פעם בגורם משיכה נוסף – התחושה ששוב נעשית כאן היסטוריה. "כמה חודשים אחרי שבאתי לשילה", אומר ליברמן, "אני זוכר שאמרתי כי אני מרגיש כאילו עברתי למקום שבו יכולתי להשגיח בדופק של המציאות. הצומת של ההיסטוריה הוא פה, אמרתי. החדשות ברדיו הן על העניין הזה. בעצם כניסתך לבית כאן, אתה מצהיר הצהרה".

התוצר האמיתי

הן המשיכה אל נוף ההיסטוריה הקמאית והן הכמיהה להיות במקום שחשים בו "את הדופק של המציאות, בצומת של ההיסטוריה [בת-זמננו]" הן ביטוי לרצון לחמוק מן התבנית החברתית והפוליטית המגובשת של ישראל. המתנחלים רצו לקחת חלק בתהליך יצירתו של דבר, שהוא אותנטי וחדש כאחד. ואף על פי שספגו ביקורת על היותם פארודיה על ראשוני החלוצים הציונים, הרי יחידת היצירה המרכזית עבור המתנחלים היא דבר שלפני קום המדינה היה חשוב ביותר לציונות, אך כוחה של המדינה טשטש והרס אותו: הקהילה.

יש דמיון מאלף – אם כי חלקי מאוד, כמובן – בין התנועה הקיבוצית בשנים שקדמו לקום המדינה ובעשרים השנים הראשונות לעצמאותה, ובין המתנחלים של שנות השמונים והתשעים. בדומה לתנועה הקיבוצית בימי השיא האידיאולוגי שלה, המתנחלים הם קבוצה קטנה יחסית, ובייחוד ליבתם האידיאולוגית, אך השפעתם הפוליטית גדולה בהרבה ממספרם. בדומה לקיבוצניקים, המתנחלים מאמינים שהם מגשימים ייעוד בעל חשיבות לאומית עצומה, אך סופגים קיתונות של בוז ממי שרואים במעשיהם מעשים אנוכיים ומנותקים מהמציאות. ובדומה לתנועה הקיבוצית, התוצר האמיתי של המתנחלים מסתכם בדבר אחד: קהילות מודעות לעצמן.

עבור תושבי ההתנחלויות, תחושת הקהילה היא עמוקה וחובקת-כול, וניתן לחוותה כעניין משחרר ומעיק כאחד. שרי מנדל, שעברה לתקוע לפני כמה שנים ושבנה קובי נרצח בשנה שעברה באחד המעשים הברוטליים ביותר של האינתיפאדה, משווה את הקהילה למשפחה מורחבת שיש לה מחויבות עמוקה לדאוג לצורכיהם הפיזיים והרוחניים של חבריה. היא מצטטת את בנה בן ה- 13 דניאל, שאמר כי מבחינתו, כל בתי תקוע הם כמו חדרים בבית ענקי אחד – הוא יכול להיכנס לכל אחד מהם כל אימת שירצה ולהרגיש שם בנוח. ס' גדלה בבית-אל, ומגיל צעיר הרגישה שהקונפורמיזם האידיאולוגי וצרות-המוחין של ההתנחלויות, "שלבישת חצאית ג'ינס משופשפת נחשבה בהן למעשה כפירה", חונקים אותה. אך מאז למדה להעריך את המחויבות הקהילתית העמוקה שמורגשת בכל יום במקומות כמו בית-אל, מחויבות שמתבטאת בדרכים פורמליות ולא- פורמליות כאחת. החלטות קהילתיות מתקבלות באסיפות רבות-משתתפים. ברבים מבתי-הספר בהתנחלויות משפחות אמידות משלמות יותר, כדי להבטיח שילדים מבתים יותר עניים יוכלו גם הם ליהנות מיום לימודים ארוך. תחושה עמוקה של סולידריות וקשר נוצרת בשמחות ובטרגדיות של כל משפחה, והקהילה כולה חוגגת – או מתאבלת. בחיים ה"רגילים" של המעמד הבינוני והעליון בישראל להישגיות האישית מוענקת משמעות עצומה, והיא נעשית מטרה בפני עצמה; ואילו בהתנחלויות הקהילה היא ששוקקת בתחושת מטרה ומשמעות.

זעזוע נורא

אחת המתנחלות שראיינתי השוותה את הפוליטיקאים שמדברים על פירוק ההתנחלויות לרופאי שיניים שלא מבינים שמה שהם עומדים לעשות אינו טיפול בעששת, אלא טיפול שורש. "הם פשוט לא יכולים לדבר על עקירה של התנחלויות כאילו היינו מגדלי קוביות", אמרה. "מה שאתה נוגע בו – קהילות, בתים – קשור לשורש קיומנו בארץ-ישראל. אולי חייבים לעשות את זה. אולי חייבים להעתיק התנחלויות ממקומן. אבל מוכרחים להבין מה המשמעות של כל זה – להביט לנו ישר בעיניים ולהכיר במי שאנחנו, במה שההתנחלויות מייצגות. ואפילו אם תעשה את זה, בכל זאת תסתכן בגרימת זעזוע נורא לעצם קיומנו בארץ".

בשיח הישראלי על שלום ומשא-ומתן מקובל לדבר על מתן פיצוי למתנחלים. אך איזה סוג של פיצוי? פיצוי כספי לא ייגע אפילו בקצה-קצותיהם של המניעים האמיתיים שהביאו אנשים להתנחלויות, או בסוג הגמול והסיפוק שהשאיר אותם שם, אל מול סכנה ועוינות בלתי פוסקות. החברה הישראלית חייבת לפתוח בדיאלוג עם המתנחלים, שיתמודד עם המניעים והחששות העיקריים שלהם. דיאלוג זה חייב להכיר בכך, שההתנחלויות נשאו את הלפיד של ערכים קולקטיביים מסוג מסוים, ובכך שאין זה ראוי שהלפיד הזה יכבה.

ראשית, אסור להניח למתנחלים לשאת לבדם במלוא כובד משקלה של הזיקה היהודית ההיסטורית לארץ-ישראל. השמאל חייב להתייצב לצד הימין ולהבטיח ליהודים גישה אל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון, אפילו אם אזורים אלה יעברו לשליטה פלסטינית, וכן להבטיח שהעולם המוסלמי יכיר בשורשים היהודיים בארץ. אפשר להפריד קשרים היסטוריים ודתיים מריבונות פוליטית ומשליטה צבאית, אך אי-אפשר למחוק אותם, להכחישם או לבתקם. ייתכן שכדי להשיג שיתוף פעולה פלסטיני בהכרה ובהגנה על אתרים יהודיים, תצטרך ישראל להכיר בכפרים פלסטיניים אשר נפלו קורבן במלחמת העצמאות ולהנציח את זכרם. וכך, באורח משונה ועקיף, עשויים המתנחלים למלא תפקיד בחיובו של כל צד לשמור על חלומותיו וזכרונותיו של הצד שכנגד.

שנית, טבען הקהילתי של ההתנחלויות ותחושת השליחות שלהן חייבים אף הם להיות מובאים בחשבון בתכנון הפיצויים. ב-25 השנים האחרונות כמעט כל הקהילות החדשות בישראל הוקמו בשטחים, בעוד שבישראל גופא פסק הדחף הקהילתי (למעט המגזר החרדי). שינוי במעמד ההתנחלויות אינו צריך לשמש עילה למחיקת האנרגיה הקהילתית הכמעט מהפכנית שמוצאים בהתנחלויות, אלא להיתפש כהזדמנות להפחת האנרגיה הזו במדינה כולה. הדור הצעיר שגדל בהתנחלויות כבר הקים תנועה המבקשת להקדיש זמן ומשאבים לעיירות-פיתוח ולשכונות מצוקה, או להקמת "יישובים אקולוגיים"; ניסויים חברתיים כאלה ואחרים צריכים לזכות למימון ולעידוד, כדי שתחושת השליחות המאפיינת את הקהילות הללו תתועל לשינוי החברה הישראלית מבפנים.

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה