ארץ אחרת

 מוקדש לאנדרו ריכטר, שלולא הוא, לא הייתי יכולה לכתוב על קפקא אפילו מילה אחת 

 מהיכן שאבתי עוז לדובב שפתי ישנים, מהיכן האומץ להיכנס אל מתחת לעורו, אל נימי נשמתו של פרנץ קפקא, ולשים מילים בפיו? אינני בטוחה, אבל ברור לי שחוש ההומור של אנדרו, שניחן ביכולת קסומה להפוך את הקשה לאנושי, שהעלה אור על פני שומעיו וחיוך בקצה שפתיהם, מסביר את הצורך שלי לעסוק במתח שבין הגלוי לנסתר.

אנדרו גדל בסאן ברננדינו שבדרום קליפורניה, על גבול מדבר מוהבי – בן למשפחת מהגרים לא ציונית. אביו הגיע לשם כגבר צעיר, פליט מבודאפשט, וכדברי אנדרו, "אילם בשמונה שפות", ואמו – כפליטה מעיירה בהונגריה, על גבול פולין, אשר ידעה כבר בגיל צעיר שמוטב לא להתבלט, כי מי שמתבלט מכופפים את ראשו עד עפר. אנדרו גדל בתחושה שהוריו הם "פקק על נהר ההיסטוריה". ייתכן שאת משיכתו אלי, הישראלית, אפשר להסביר בין היתר בכך שנולדתי בארץ-ישראל, להורים שגילם כגיל הוריו, אשר הגשימו את החזון הציוני. בוקר-בוקר היה אביו משכים קום ויוצא אל עבודתו; במושב הריק שלידו היתה מונחת גיגית ובה גוש קרח ענקי, ביטוי לתושיית מהגר, סגולה כנגד ההתאדות באש המדבר. הוא מכר רהיטים חיוניים למהגרים ממקסיקו: שולחנות, כסאות, מיטות, ארונות, מקררים ואפילו מכשירי רדיו. בערב היתה המשפחה הקטנה מתכנסת לארוחה שהוכנה לפי ספר מתכונים בהונגרית, שאנדרו הילד היה מקריא ממנו לאמו. בזמן הארוחה היה אנדרו מדבר על הכל מכל: מספר על קריאות העידוד של מאמן נבחרת הפוטבול של בית-הספר “Kill him, kill the bastard!”; מוסר תיאור נלהב מדי, ככל הנראה, של הצעירים בשכונה בעלי הזקנים הפראיים, שמפרקים ומרכיבים מחדש את האופנועים שלהם, גברים אבודים אשר חזרו הלומי קרב ממלחמת קוריאה והטילו פחד על הסביבה, "מלאכי המוות"; ומייחד גם מקום נכבד לעלילות הספרים שקרא בכפייתיות, עד שאביו היה סותם לו את הפה במשפט: ”Enough, too much Kafka!”

פרנץ קפקא מת בגיל 41 בשנת 1924. את הרצון להבין את סוד כישופו של הסופר שביקש להישכח, אני נושאת עימי כבר למעלה משמונה שנים. כאשר מצאתי את המשפט שקפקא כתב: "מהניצוצות שקיבלתי, אני בקושי מצליח להאיר את גופתי-שלי", עלה על דעתי שהוא חי לא רק בהרגשה שהתברך בקרן השפע שהשפיעה עליו מטוּבהּ, אלא גם בתחושה של חטא. מעולם לא היה מרוצה מכתיבתו, מפני שחש את יכולתו המוגבלת לשתף את האחרים במזל שנפל בחלקו.

האהבה האחרונה

בפני כל תסריטאי העוסק בביוגרפיה של אדם זה או אחר עומדת השאלה, מהי התקופה המאירה את חיי גיבורו באור הבהיר והממוקד ביותר. רצוי שיתאפשר לדחוס את התקופה הזאת לפרק זמן של בין שלושה חודשים עד שלוש שנים לכל היותר – משך התרחשותן של עלילות דרמטיות רחבות יריעה. כישראלית וכציונית, וכיוצרת שנשענת על המקורות, השנה האחרונה בחייו של קפקא – שבה נדדה זהותו העצמית מזירת ה"אני" אל זירת ה"אנחנו" – ריתקה אותי. ידעתי שהתקופה שבה אתמקד תחל מהמעבר של קפקא מפראג לברלין, עיר שהיתה עדיין מוכה לאחר המלחמה הגדולה, אבל כבר שימשה אבן שואבת לאינטלקטואלים שהניחו את היסודות לתרבות המודרנית של אירופה, והיתה גם מרכז יהודי תוסס.

בשלב שבו מניחים הכל בצד וכותבים, הרמתי מבט וראיתי את הדיוקן של קפקא פרי מכחולו של אנדי וורהול. הדיוקן, שאור ממקור עלום חוצה בו את פניו של קפקא, השפיע עלי לא פחות מכל הספרים שקראתי

ספרים של קפקא ועליו נערמו על שולחן העבודה שלי, על השולחן שלצד שולחן העבודה שלי, לצד המיטה ומתחתיה. לבד מניהול שיחות עם חברתי קאתי דיאמנט, שפרסמה לפני שלוש שנים ספר בשם "אהבתו האחרונה של קפקא", ביוגרפיה של דורה דיאמנט, פגשתי את צביקה דיאמנט, בן אחיה של דורה המתגורר בחולון. אביו הוא זה שהלך עם אביה של דורה לשאול את רבו, כיצד יש להשיב לקפקא, שביקש את ידה של בתו. לצד הביוגרפיות פרי עטם של מאקס ברוד ורונלד היימן הונח הספרון מאיר העיניים "שיחות עם קפקא" של גוסטאב יאנוך, וגם ספרה של אוולין בק על ההשפעה שספג קפקא מן התיאטרון היידי של ידידו לוי יצחק, בעל הלהקה שהציגה בקפה סבוי בפראג. הקריאה בקפקא עצמו גרמה לי לחזור לספר הסיפורים הקצרים של י"ל פרץ, לעיין בספריו של משה אידל על הקבלה ולפנות אל פנחס שדה ואל ספרו "איש בחדר סגור, לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה".

בשלב שבו מניחים הכל בצד וכותבים, הרמתי מבט וראיתי את הדיוקן של קפקא פרי מכחולו של אנדי וורהול. הדיוקן, שאור ממקור עלום חוצה בו את פניו של קפקא, השפיע עלי לא פחות מכל הספרים שקראתי. מן הרגע הזה נולד התסריט שלפניכם:

כבר עם הידיעה – שהוא שומר אותה רק לעצמו – שהשחפת התפשטה לגרונו, בעודו יורק דם, מקבל קפקא את הזמנת אחותו הצעירה והאהובה, אלי, ויוצא איתה ועם שני ילדיה הקטנים לנופש בעיר מוריץ שבצפון גרמניה, לחופו של הים הבאלטי. בתיקו סיפור בכתובים, "אמן התענית", דפים חלקים וכלי כתיבה. הוא גמר אומר בלבו לכתוב עד הרגע האחרון בחייו. פעם רשם: "רק שני דברים יכולים לגרום לי להפסיק לכתוב, נישואים ומוות". עכשיו, במוריץ, ברור לו שעל הנישואים ויתר.

הרכבת חוצה את הגבול הצ'כי ונוסעת על אדמת גרמניה, ובנה של אלי נעמד ליד החלון, אל מול העצים האילמים שהם חולפים על פניהם. קפקא רוכן אליו, והילד מסביר לו שדמיונו עוזר לו לראות את הדברים הבלתי נראים שביער.

במלון שבקרבת הים, לא רחוק מהיער, אלי שואלת לשלומו, וקפקא משיב בפנים מאירות שהוא טַייל מלידה. אל החדר פולשים קולות הנופשים וקולותיהם הרמים של נערים ונערות צעירים, יהודים ממזרח אירופה, פליטי מלחמה, שהגיעו לכאן מברלין ושוהים באכסניה הקרובה למלון. קפקא, אז כבר סופר בעל שם שפרסם את "פרקי התבוננות", "גזר-דין", "הגלגול", "רופא כפרי" ו"מושבת העונשין", מוזמן לקבלת שבת. קפקא החילוני במודע, ושאינו ציוני – לפחות לא ציוני פעיל, כמו אנשים הנמנים עם חוג חבריו הקרוב – מעולם לא היה בקבלת שבת, ובכל זאת משום-מה נעתר ברצון.

קפקא מקדים לבוא; הוא מחפש את הכניסה ומוצא עצמו מציץ אל המטבח, שם עמֵלה דורה, כבת עשרים, על הכנת הדגים לארוחת ליל שבת. דורה מרימה את מבטה ונדהמת: הרי זה הגבר, שראתה אותו קודם לכן עומד עם אישה ושני ילדים אל מול הים. דורה ראתה את האישה מניחה את כף ידה על מצחו של הגבר, תחילה את גב כף היד ואחר-כך את פניה. הם נראים לה משפחה בורגנית אמידה ומאושרת, ורק ידה המושטת של האישה מזכירה לה את אמהּ ואת דרכה למדוד לה חום. דורה לא יכלה שלא לעקוב אחריהם ולסמן לעצמה היכן הם שוהים, והנה הוא לפניה בכל הדרו. קפקא מזכיר לה במשהו את חוזה מדינת היהודים, הרצל. היא שולפת את ידיה מקרביהם של הדגים המפרפרים, וקפקא מעיר: "מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה דם על ידיים כל-כך ענוגות". היא ממהרת לשטוף את ידיה ויוצאת אליו, הוא מושיט את ידו: "פרנץ קפקא, צמחוני". היא חשה את חום ידו, מהדקת את הלחיצה: "דורה דיאמנט". הוא שואל היכן הכניסה לאכסניה והיא מנחה אותו, פוסעת כמה צעדים לצדו, מתעקשת להבין למה התכוון כאשר אמר מה שאמר על ידיה והדם, "כאילו זה לא סתם דם על סתם ידיים". קפקא משיב שהם עוד יתראו, הרי הוא הוזמן לקבלת שבת.

בחדר האוכל החילוני נמזג במסורתי, והגלותי מפנה מקום לרוחה של ארץ-ישראל. לקפקא מתברר שעשרות היתומים והיתומות שבאולם מייעדים עצמם לעלייה, והוא על סף הבכי. אפשרות הלידה מחדש במקום מרוחק מעוררת את דמיונו. כאשר הנערים והנערות רוקדים הורה, שרים "אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל", דורה נעמדת לידו. הוא שואל אותה בנימוס, האם גם היא מתכוונת לעקור לפלשתינה? היא משיבה בחיוב ומוסיפה, ש"נפשה דבקה ברוח המהפכה הציונית". "דבקה?". הוא מופתע לגמרי לשמוע את המילה הזאת מפיה של מהגרת, הנראית כבת כפר ועובדת במטבח, והיא ערה לכך שהתרשם מהמילה שבחרה בקפידה. האם המתבולל הזה יודע, ש"דבקות" במקור היא מילה המתארת את אהבתו של גבר לאישה?! אולי היא רק עובדת מטבח חסרת בית, ללא השכלה גבוהה, והוא דוקטור למשפטים ופרנץ קפקא, הסופר הידוע, אבל מאז נטשה את בית אביה ועברה לברלין, נחושה להגיע לארץ-ישראל, היא חשה שגם בתוכה אצורים כוחות גדולים ועצומים. היא משיבה לקפקא בחיוך של מנצחים: "כן, נדבקתי, מה, לא רואים עלי?".

אף על פי שהסיפור עדיין בכתובים, קפקא נותן לאחותו לקרוא את "אמן התענית". "שם מלבב, קשור למישהו שאני מכירה?", היא שואלת, והוא מתחמק מתשובה ישירה, אומר שהסווה בסיפור הוראות ל"איך לחיות ואיך למות", ומקווה שיש בו גם צד משעשע. אלי חוזרת אל חדרו של קפקא אחרי קריאת הסיפור, ובעיניים דומעות דורשת ממנו הסברים. היא קוראת: "איש מבאי הקרקס, פרט לאמן התענית, לא היה מסוגל לראות שהצום נשמר ברציפות ובשלמות; לכן הוא היה הצופה היחיד והמרוצה של עצמו". האם אחיה מנסח כאן את עולמו כאמן, נותן סימנים בזירת האמנות? האם הוא מרשה לעצמו להתנתק מכל אמת-מידה שאינה מידתו-שלו?! או גרוע מכך, האם הוא מתכוון לחייו? האם זה סיפור עליו ועל מצבו הנפשי והפיזי? לאלי תמיד היה קשה עם חוסר האמונה של אחיה באלוהים, ועם זאת, לא פעם היא שמעה אותו אומר שהספרות מחליפה בעולמו את הדת, ובאמירה הזאת מצאה נחמה. אבל אם קפקא רוצה להישכח, למה קידש את כתיבתו ולא את ברית הנישואים?

קפקא מגלה לה את האמת על מצבו הבריאותי; היא מבינה שזה גזר-דין, שפירושו מוות ברעב ובחנק. אלי מבקשת ממנו לחזור לפראג ולהתאשפז בבית-חולים. הוא מבטיח לה שהוא רוצה לחיות. הוא אינו חושש מהעתיד, שהרי הוא לוליין מנוסה, הרי הוא גורר עימו את מחלת השחפת כבר כמה שנים; כאשר אחותו חוזרת לפראג, קפקא נשאר.

קירבה לרבי מנחם מנדל מקוצק

בשעת טיול על חוף הים דורה מספרת לקפקא שהגיעה לברלין מהעיר הפולנית בנדז'ין, שעל גבול צ'כיה. לאחר מות אמהּ חשה צורך לצאת אל החיים; אורח החיים המתבדל של חסידי גור היה שנוא עליה. הוא שואל בהומור האם הוא "מדבר עם מתה", ודורה משיבה שאביה ישב עליה שבעה, וזה זמן רב אין לה שום קשר איתו ועם האחים שלה. היא חיה בברלין בגפהּ, ולמרות האינפלציה הגואה והבדידות, חייה יפים מאי-פעם. קפקא צועד בשבילי היער והיא אחריו, עד שהוא עוצר ליד צריף חשוך. קפקא מבקש מדורה לספר לו על ה"אירוע". דורה המופתעת מגמגמת שכל מה שהיא יודעת למדה מקטעי שיחות בין גברים, שקלטה כילדה קטנה. אביה היה אז נער צעיר, והסיפור על אודות רבי מנחם מנדל הוא לא מסוג הסיפורים שנהוג להתהדר בהם. קפקא דוחק בה, והיא מספרת לו ששמעה כי ביום ההוא הסתובב ר' מנחם מנדל בשתיקה ביער, והגיע ל"טיש" שבצריפו רק בחצות הליל. חסידיו עדיין עמדו וחיכו לו. הוא לגם מהיין שנמזג בכוסו והתפרץ בצעקה, שהוא כבר לא הרבי שלהם ושהם חסידים שוטים; ואפילו צעק: "לית דין ולית דיין!". אחר-כך הסתגר הרבי בצריפו שנים על שנים, היא לא יודעת כמה, אבל התמונה הזאת תקועה בראשה. היא מצחקקת, אבל קפקא אפילו אינו מחייך והיא נתקפת יראה, כמו בילדותה, כאשר נדחקה ועמדה ליד הרבי. קפקא מסביר שהרבי הפסיק להאמין באלוהים, ולכן שחרר את חסידיו מעול סמכותו, ובכך גזר עליהם חירות שאינה מצויה בתרבות הדתית, להיות אחראים לעצמם. "אם זה כך, למה הוא המשיך ללמוד תורה כל ימיו?!", היא מתקוממת, וקפקא משיב שאין שום קשר בין לימוד תורה לאמונה; הנה, גם הוא קורא בתנ"ך והוא אינו אדם דתי ואינו מאמין באלוהים.

דורה מבקשת לחזור לאכסניה ומיד, אבל קפקא אינו מניח לה. מעולם לא חש קרוב כל-כך לאדם זר, כמו ברגעים האלה שבהם דורה נמצאת לצדו; בו-בזמן הוא מרגיש קירבה גם למנחם מנדל מקוצק, אמן התענית. האם היא מבינה, שהצורך לחפש אחר הדבקות הוא לא פחות חשוב מהדבקות עצמה? הוא מביט על ידיה, ידיים שלא יבחלו בשום עבודה למען הגשמת החזון. האם בדמותה של דורה זימן לו הגורל הזדמנות להיוולד מחדש בארץ-ישראל? האם היא מציעה לו להיות שותף ליציאת מצרים של זמנם?

קפקא מחכה לה בחדרו, בעודו יושב ליד שולחן הכתיבה, לפניו דף לבן שעוד לא הוכתם ולוּ גם במילה אחת, מחכה שהמילים יבואו ושהוא יכתוב אותן במשיכת יד אחת, כמו שקורה לו לעתים קרובות, כאשר קרן השפע יורדת וידו מתעופפת על הנייר. דורה מגיעה בחיל ורעדה, וקפקא מבקש ממנה לשכור לו דירה בברלין. היא שואלת מתי הוא מתכוון להגיע, והוא עונה, מהר ככל האפשר. היא מגלה לו שהיא בתור לקבלת תעודת הגירה שתאפשר לה להגיע לארץ-ישראל, הוא מבטיח לבוא לפני שתעזוב. הוא אינו מגלה לה שהוא בן ארבעים, גר בבית הוריו ומעולם לא עזב את פראג, אף על פי שחלם לא פעם לעשות זאת; ושהרזון והשיעול הם תוצאה של שפחת שהתפשטה אל גרונו.

כדי לעבור לברלין, קפקא צריך לגייס כוחות עליונים. האפשרות שיתחרט, כמו שקרה לו עם אהובותיו האחרות, אינה מבוטלת. האנשים הקרובים לו רואים שקשה לו לבלוע, שרזונו מתחת לחליפה השחורה ולחולצה הלבנה הבוהקת הולך וגובר. אחותו אלי, שמגלה את דבר הקשר עם דורה, תמהה על יחסיו עם עובדת מטבח פולנייה שעומדת להגר לארץ-ישראל, ומציעה לו לפצותה על הטירחה ועל ההוצאות הכרוכות בחיפוש דירה בברלין ולהתאשפז בסנטוריום מיוחד לחולי שחפת.

בלילה הוא נפגש עם חברו הקרוב לוי יצחק, מנהל קבוצת התיאטרון היידי-פולני. האם גילו, ארבעים, מסמל שהוא הגיע לזמן אמת? כאשר הם מפרידים את האות אל"ף שבמילה אמת משאר האותיות, מתגלה אמת אחרת: אל"ף היא שנת חיים אחת, ושתי האותיות הנותרות יוצרות את המילה "מת". ומה אם נשארה לו רק שנת חיים אחת; אם כן, איזו אמת יש בה? קפקא פותח את ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ד: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודָבַק באשתו והיו לבשר אחד". ברור לו שהוא חייב לדבוק בדורה. כאשר קפקא מבקש את עצתו לוי יצחק, מה לעשות בכתבי-היד הרבים שבחדרו, לוי יצחק שואל אותו אם הוא חש שמה שהוא כותב מאיר? קפקא מגחך: "מאיר?", ומשיב: "מהניצוצות שקיבלתי, אני בקושי מצליח להאיר את גופתי-שלי". התשובה אינה מותירה ללוי יצחק ברירה אלא להציע לקפקא ללכת בעקבות הקבליסטים: "כל מה שלא מאיר, לשרוף!".

מאקס ברוד מגיע אל חדרו שבבית הוריו, לקחת ממנו את הסיפור "אמן התענית". אף על פי שעוד לא הגיע החורף, העצים באח בחדרו של קפקא בוערים וקפקא עצמו בוער מחום. ברוד רואה שקפקא חסר אונים. הוא מציע לו להשאיר את רוב חפציו בחדרו בפראג ולנסוע. לאחר שידידו נפרד ממנו, קפקא מתיישב וכותב את צוואתו ודורש בה ממאקס ברוד לשרוף את כל כתביו שעדין לא פורסמו. הוא יוזם פגישה עם חברו רוברט, סטודנט לרפואה העובר התמחות, ודורש ממנו להמיתו המתת חסד כשלא יוכל לכתוב יותר. רוברט משוכנע שעל קפקא להתאשפז. קפקא אינו מוותר: "אם לא תהרוג אותי, אתה רוצח". רוברט מסכים רק לאחר שהוא שומע מקפקא על דורה, ומוסיף שהוא מאמין שלעתים גם בשעת מחלות קשות רוח האדם מתגברת על חולשת הגוף.

קריעת ים סוף

בזמנו, כאשר קפקא הבין שאהובתו מילנה, מתרגמת ספרו "הגלגול" לצ'כית, אינה מסוגלת להיפרד מבעלה, החליט לוותר על חלומו הפשוט לגור עם אישה באותה דירה ולשבת איתה ליד אותו שולחן, גוף אל גוף. והנה מופיעה דורה בחייו ומציעה לו דבקות מסוג אחר. בטיול רגלי אל הרובע היהודי הישן בפראג, עם גוסטאב יאנוך, קפקא אומר לו שבפראג הוא חש כיהודי בכל צעד שהוא צועד: "עיר היהודים הישנה, החולה שבתוכנו, היא הרבה יותר מוחשית מהעיר החדשה הסובבת אותנו". בברלין לא יוכל לחוות את העבר הכל-כך הכרחי לנשמת האמן, אבל ברלין היא העתיד. קפקא כותב: "מברלין רואים טוב יותר את פלשתינה". וכך, במחשבתו הקודחת והמתחבטת בין היוולדות מחדש ובין מוות ברעב ובחנק, נעשית ברלין תחנת יציאה לארץ-ישראל.

הדירה ששכרה לו דורה בברלין מוצאת חן בעיניו. זמן-מה הם נוהגים זהירות זה בזה. הוא יודע שהיא בדרכה לארץ-ישראל, היא מבינה שאינה ראויה לאדם במעמדו. שניהם מודעים היטב לאי-ההתאמה ביניהם: לפערי הגילים, התרבות, ההשכלה המעמד הכלכלי, המקום בחברה. אבל יום אחד דורה מגלה לו שהתאהבה בו ממבט ראשון. חשוב לה שלא יטעה; נפשה אכן דבקה במהפכה, אבל גם בו. הוא מבקש ממנה להישאר ולגור איתו.

דורה נשארת. היא ממשיכה לעבוד בבית-היתומים היהודי, והוא כותב. יום אחד היא שואלת אותו למה נפרד מפליציה. הוא עונה שהיא היתה "בורגנית מדי". דורה שואלת, אם גם הם לא חיים חיים בורגניים. קפקא צוחק. הוא אומר לה שהוא אולי כן, אבל היא לא. בערב הוא מראה לה את הפסוק המופיע בתלמוד: "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בֶּן בּוּזי". דורה אמנם שולטת בעברית יותר ממנו, אך הוא זה שמבאר לה כי היא, דורה, זיהתה פתח בהיסטוריה היהודית ודבקה בו, ואילו הוא הגיע לכך רק בזכותה. באותו הרגע קפקא מבקש ממנה לוותר על הרצון לעבוד עבודה חקלאית ביום ולרקוד סביב המדורה בלילה, לטובת חלום משותף. הוא מציע שלאחר שיתחזק ייסעו שניהם לתל-אביב ויפתחו שם מסעדה, היא תבשל והוא יגיש. ודורה, שחושבת שהוא האיש המצחיק ביותר שפגשה מימיה, מסכימה.

דורה, החרדה לשלומו, שמה לב שמאז עברה לגור איתו הוא אינו יורק דם. יחד הם לומדים עברית והיא מלמדת אותו יידיש. היא אומרת לו שהמשפט האהוב עליה ביידיש לקוח משיר שאמהּ היתה שרה לה, "שיינה רייזלה דים שוייחט" וקפקא זורח מאושר, שהרי אתה לא מצפה שלשוחט, שידיו מכוסות דם, תהיה בת יפה כל-כך. הוא לוקח את ידה ומנשק אותה ואחר-כך מתיישב לכתוב מכתב לאביה, ובו הוא מבקש ממנו את ידה. דורה מתנגדת: הם אינם זקוקים לברכת אביה. קפקא מתעקש, אך גם דורה מתעקשת: אהבתם אין לה צורך בקבלת רשות מאביה ומהרב שלו! המכתב מגיע אל בית אביה, ובערב שבת לוקח האב את בנו-בכורו, אחיה של דורה, והולך אל בית רבו. אחרי ה"טיש" הוא מראה לו את המכתב. אף על פי שהרב מתרשם מהמכתב, הוא מותח ביקורת על היהודים גלויי הראש שמזרזים את ביאת המשיח, אלה שיושבים על ה"פקאלך" בברלין במקום לבטוח בבורא עולם. מכתב התשובה בן המילה האחת, "לא", מגיע אל דורה כאשר קפקא מתמוטט וכבר ברור שאין לו מרפא.

לפני שרוברט מובילו בחזרה לפראג, בלי דורה, קפקא דורש ממנה לשרוף את כל כתביו שבדירה, והיא עושה זאת בידיה הענוגות, ללא שום רתיעה. מרוצה, הוא כותב לה: "יש לך אותי, לי יש אותך, שום דבר רע לא יקרה לנו; זאת הכתובה שלנו", ומובל אל תחנת הרכבת בדרכו אל בית הוריו בפראג, ומשם לווינה.

פרנץ קפקא הומת המתת חסד בווינה, כשלצדו דורה ורוברט. דורה מאמינה שהוא נפרד מנשמתו כמה שעות לפני כן, בעת המסע של שמונים הקילומטרים מבית-המרפא בקירלינג אל בית-החולים בווינה, בעודו שכוב במושב האחורי של המכונית חסרת הגג, כשדורה עומדת לאורך המסע כולו, סוככת עליו במעילה מפני הגשם והרוח.

קפקא לא הגיע לארץ-ישראל עם דורה. דורה חיה כאן פרק זמן קצר וחזרה לאירופה. בחצי השנה האחרונה לחייו אנדרו הכל-כך אמריקאי, שנלחם בווייטנם, הסכים שנעבור לחיות בישראל. כאשר הייתי תסריטאית צעירה וחסרת ניסיון, הכרזתי שאין נושא שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. הכל השתנה עם מותו הפתאומי של אנדרו. מאז מותו, אני יודעת שיש רק נושאים מעטים שאני יכולה להם, ושאני מחויבת לכתוב עליהם. אחד מהם הוא פרנץ קפקא.

לקריאת הכתבה במלואה ניתן להזמין את גיליון 39 של "ארץ אחרת"