דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2002 | מהדורה 13

רב בעיר נידחת

בן-ציון מיכאלשווילי, ראש הכולל בעיר עכו, מת מדום-לב והוא בן 42 בלבד. כך באו אל סופם חיים של איש צנוע שבצנועים, שהקדיש את כל עיתותיו לאנשים קשי-יום, קיבוץ אנושי של יהודים מכל הגלויות. לבו של מיכאלשווילי לא עמד ברצח שביצע חייל משכונתו, שהרג את הוריו ואת אחיו

במוצאי שבת, באמצע נובמבר, בערך בשעה שמונה בערב, נשמעו יריות בשכונת וילות עכו. באחת אחר חצות נכנס חייל לתחנת המשטרה וסיפר ליומנאי שרצח את הוריו ואת אחיו. בעיתון נכתב: "אהרון, שהתגייס לפני שלושה שבועות וטרם סיים טירונות, נטל את רובהו וירה למוות בהוריו שישבו בסלון, ובאחיו שגופתו נמצאה מוטלת בפרוזדור ליד המקלחת. כשהגופות מוטלות לפניו החליף בגדים ויצא לשפת הים ושוטט על החוף במשך שעות אחדות".

למחרת התעוררה השכונה שגדלתי בה, לאחוות האימה שפשתה בה. אחר-הצהריים הובאו שלוש הגופות והוצבו ליד ביתן, והמון רב, רובו עולים מגרוזיה שבאו לתמוך בבת המשפחה נותרה לבדה עם אחיה הרוצח, התאסף ללוות את הנרצחים. רבנים בני העדה הגיעו מרחבי הארץ, ובראשם רב השכונה, בן-ציון מיכאלשוולי. הם דרשו דרשות, אמרו הספדים, אך לא הצליחו לרכך את המועקה. מילות הנחמה פרחו מלבבות האנשים שראו את שלוש הגופות ואת הבת, הניצבת בדממה מעליהן. אחרי הלוויה חזר הרב לביתו עם תעוקה בחזה. אחד מחבריו שמע אותו אומר, ש"אם הוא יעבור את השבוע הזה, הוא לבטח יוכל לחיות לנצח". לא יצא שבוע, ובערב שבת אחרי הארוחה מת הרב מדום לב, והוא בן ארבעים ושתיים.

במקרא אנו מוצאים הבחנה בין עיר לשדה. ההנחה היא שבתחומי העיר זעקתו של אדם נשמעת . אם היתה קריאה לעזרה שלא נענתה, לכל עוול שקורה בעיר אחראים אנשי העיר ומנהיגיה. לעומת העיר, השדה הוא מרחב שבו הזעקה אינה נשמעת ואין בו מושיע; אך גם עליו חלה אחריות של מנהיגי העיר הקרובה. במקרה של חלל שנמצא בשדה, זקני העיר צריכים להביא קורבן – עגלה שראשה נערף בנחל איתן, לרחוץ מעליה את ידיהם, להתוודות בחפותם: "ידנו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כ"א, ז') ולבקש כפרה. רמב"ן קובע בעניין נערה מאורסת שנאנסה (דברים כ"ב, כ"ג-כ"ח): "והכלל אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת, אין לה מושיעים בין בעיר ובין בשדה פטורה, שלא דיבר הכתוב אלא בהווה".

על-פי הרמב"ן, המציאות בהווה היא המגדירה את תחומי העיר והשדה. מקום שבו הזעקה לא תזכה למענה נחשב לשדה, ואין הכרח בצעקה כהוכחה לחפות או לשם הטלת אחריות על מנהיגי העיר.

לאחר ששירת בצבא, חזר בן-ציון בתשובה. הוא קם ונסע לבני-ברק, ולמד שם בישיבה חרדית. ראיתי איך משתנה לבושו עם השנים. הוא החליף את חולצות הטריקו בחולצות צווארון לבנות, ואחר-כך הוסיף גם חליפה. כלי הקריסטל שהוצגו בוויטרינות של הארונות בבית אמו הוחלפו בספרי קודש. הוא היה מגיע אחת לחודש, ובדרך-כלל מסתגר, מתרחק מחבריו משכבר הימים. כשנתקלתי בו במדרגות מצאתי עצמי נבוכה, מתלבטת אם להקדים שלום או לחמוק במהירות, כאילו היה לא-נראה. בדרך-כלל חמקתי

דווקא בעידן של קיום דמוקרטי המושתת על זכויות היחיד לחירות ולשוויון רוב הערים הן בבחינת שדה, וזעקת מצוקה לא בהכרח תישמע ותזכה למענה. קפקא היטיב לבטא את הניכור והאימה מול הממסד הביורוקרטי ואת הכמיהה לאחווה אנושית שלא ניתנת להשגה. רב השכונה, בן-ציון מיכאלשוולי זכרונו לברכה, אמנם חי בתרבות מערבית אך בתום וביושר ראה את התורה כמנחה את עולמו, ולא יכול היה להגיד: "ידנו לא שפכה את הדם הזה". וכך, בלי היסטוריה של בעיות לב, במאמץ להחזיק את קהילתו מול רוע כמעט מיתי שפשה בה, לא עמד לו לבו ומת.
לפני כחודשיים התחלתי בכתיבת מאמר שניסיתי לצייר בו את דמותו של הרב בן-ציון כמנהיג מקומי. הרב לא היה מעוניין בפרסום, אך הסכים שאראיין אותו בלי ציון פרטים אישיים מזהים. עם מותו הביעו בני משפחתו את רצונם לפרסום שמו ותמונתו.

בית הורי

דירת הוריי ממוקמת בבניין טרומי שנבנה בתחילת שנות השבעים ואוכלס בערב-רב של אנשים: עולים מארצות המזרח שסוף-סוף פונו ממעברות, עולים מרוסיה, מגרוזיה ומרומניה. במשך השנים השתנו הדיירים. מי שיכול, עבר לגור באזור המרכז או בבית מרווח יותר. לבית השיכון ארבע כניסות. בכניסה שלנו גרות כיום שמונה משפחות. בקומה הראשונה גרות שתי משפחות עולים מרוסיה שהגיעו ארצה בשנות התשעים: בלונדינית יפהפייה עם בתה היחידה, ומולן, בשכירות, משפחה שחוץ מנביחות הכלב ורעש הדלת הנפתחת והנסגרת, הם נדמים לי כצללים. בקומה השנייה גרה קשישה תוניסאית עם בנה הרווק בן הארבעים ומשהו, ומולם זוג צעיר משכיל של ערבים ישראלים. בקומה השלישית גרה משפחת עולים מרוסיה עם ילדים מתבגרים. בשלוש הדירות הנותרות מתגוררים כבר במשך שלושים שנה אותם דיירים. בעלה הכול-יכול של השכנה הרומנייה מהקומה השלישית נפטר לפני עשור, והאישה הקשישה, שקשה לה ללכת, גרה בגפה. בקומה הרביעית גרה משפחתי, אבי נפטר ואמי נשארה לבדה. בדירה מולנו גרה משפחת מיכאלשווילי שעלתה מגרוזיה כמונו: הבן, בן-ציון, גר עם משפחתו בדירה של אמו, שנפטרה לפני כמה שנים.

הבתים הקובייתיים מתנוססים על עמודים. לבעלי הבתים הקירות נדמים כחומות בצורות, אך הם דומים יותר למחיצות יפניות; קולות ומראות קלים לשמיעה ולצפייה, גם אם אין קשר של דיבור ושיתוף. את הבן של השכנים הגרים מול דירת הוריי אני מכירה מאז ילדותי, הוא מבוגר ממני בעשר שנים לערך. בעצם, כמעט אף פעם לא דיברנו. אמנם כשרציתי לברוח ממילים, הייתי מארחת חברה לאחותו החירשת דלי, שהיתה חברתי. כך חיינו, זה לצד זה.
כיום, לאחר הרבה שנים, אני מפנה מבט מחלון קיומי ומסף דלתי ומנסה לחבר קולות שחדרו מבעד לקירות עם מראות שראיתי במשך השנים. דרכם אני מנסה להאיר את דמותו של אדם שצמח בשכונה והיה למנהיג עממי מקומי, אשר הציע לחלק מאנשי הסביבה אפשרות לעבור את סף דלתם הקפקאית.

הסביבה משתנה

לאחר ששירת בצבא, חזר בן-ציון בתשובה. הוא קם ונסע לבני-ברק, ולמד שם בישיבה חרדית. ראיתי איך משתנה לבושו עם השנים. הוא החליף את חולצות הטריקו בחולצות צווארון לבנות, ואחר-כך הוסיף גם חליפה. כלי הקריסטל שהוצגו בוויטרינות של הארונות בבית אמו הוחלפו בספרי קודש. הוא היה מגיע אחת לחודש, ובדרך-כלל מסתגר, מתרחק מחבריו משכבר הימים. כשנתקלתי בו במדרגות מצאתי עצמי נבוכה, מתלבטת אם להקדים שלום או לחמוק במהירות, כאילו היה לא-נראה. בדרך-כלל חמקתי.

לאחר שנים הבן של השכנה ממול חזר לגור בעכו עם אמו ואחותו. בינתים אחותו-חברתי התחתנה ועברה לבית-שאן, וידעתי שגם לו מחפשים אישה. ואכן, לאחר כשלוש שנים הוא התחתן, והוא וכלתו נשארו לגור עם אמו הזקנה.

באותה תקופה אני כבר למדתי ועבדתי בירושלים. בביקוריי בבית הוריי פחות ופחות נתתי את דעתי לחיים בשכונה. למרות זאת, צפיתי בהשתנות הסביבה: ברחובות נראו יותר ויותר אנשים לבושים חליפות שחורות, ונשים שכיסו את ראשן בשביס. תייגתי אותם בראשי כתוצר של תנועת ש"ס שהחלה לצמוח בשכונות.

בחלק מהאנשים הללו נתקלתי במדרגות הבית כשבאו לבקר את השכן ממול, או עקפתי אותם כשעמדו בכניסה, מתגודדים סביב השכן שלי שדיבר בקול שקט ועמוק, או שתק. שמתי לב שהוא אף פעם לא חוזר לבד מבית-הכנסת; תמיד מלוּוה אנשים. מן הקריאות: "רבנו, רבנו חכם בן-ציון", של תלמידיו שעמדו למטה, ליד הבניין, הבנתי איזה מקום הוא תופס בלבותיהם. למדתי שהוא משמש כסמכות של ידע וסמכות מוסרית, שֶׁמורָה דרך, נותנת מקום ליצירת זהות, שייכות, מאפשרת קיום של אחווה אנושית חיונית. אשתו סיפרה לי עד כמה הוא מעורב בחיי תלמידיו-חבריו, כיצד הוא מלווה אותם בשמחותיהם ובעצבונם, מייעץ לאנשים שבאים לדבר עמו, משכין שלום-בית בין זוגות מסוכסכים. ולא פעם שמעתי קולות צעקה של איש ואישה זרים מביתו.

משפחתו גדלה. שבע נפשות חיות בדירת ארבעת החדרים הצנועה, שרוב הריהוט בה הובא מגרוזיה , עם עליית הוריו ארצה, לפני שלושים שנה. במשך השנים התפרנס בן-ציון מהוראה בישיבה וקיים בצנעה את משפחתו. מאחת השיחות עם אשתו, שהרבתה לבקר בבית אמי, למדתי שהוא מרוויח שכר השווה לשכרי וממנו הוא מפרנס משפחה; שכר שאני לבדי מתקשה להסתפק בו?

אחווה אנושית בסיסית

האנשים שראו בו רב ומנהיג הם בני גילים שונים, עובדים כשכירים או עצמאיים, חלקם בעלי אמצעים כלכליים וחלקם קשי-יום. תלמידיו-חבריו הכירו לו טובה. ראיתי את הערכתם לו כאשר קנו לו סוכה, או כאשר קבלן שיפוצים הציע לאשתו לשפץ את ביתם במחיר נמוך מאוד, ועוד ועוד. כשאשתו סיפרה לי על השיפוץ הרגשתי לא בנוח, אך בחרתי לשתוק. הבנתי שמדובר במערכת קשרים של תלמידים-חברים, שבהם המורה והתלמיד מעורים זה בחייו של רעהו, עושים זה למען זה; זה נותן מתלמודו, מרוחו ומכוחו, ואלו נותנים את הכרתם ומסירותם, שלעתים מתרגמת להיבט כספי.

למרות התהום הפעורה בין דעותי ודרכי לדרכם בנושאים שונים, ובעיקר בכל הנוגע למעמד האישה ולמגמות בחינוך, מתקיימים בינינו יחסי שכנות קרובים. לעתים ניגשתי לדירה ממול, לשאול ספרים: גמרות או ספרי מדרש שנדרשו לי. בבקשתי בלט הפער בינינו: אני, אישה, לומדת את הספרים שבדרך-כלל שימשו את החכם בן-ציון לבדו. תמיד נעניתי בחיוב, בלי הרמת גבה או התייחסות מסתייגת. פעם, כשהרב לא היה בבית, אשתו אמרה לי שאינה יודעת מה אני רוצה, "אז בואי תיכנסי, תחפשי לבד".

ידעתי שעם הרב בן-ציון אני יכולה לדבר על תחומי עניין משותפים, אך בפועל במשך שנות השכנות הארוכה ניהלתי עמו שתי שיחות בלבד בנושאים חברתים ותורניים. ידעתי שהבדלים תרבותיים מנכרים שכנים זה מזה, ולרוב משאירים מקום רק ליצירת אחווה אנושית בסיסית.
מתוך היכרות רבת-השנים של השכונה למדתי להוקיר ולהעריך את השפעתו. ידעתי שהוא נותן לאנשים סיכוי לשייכות, לזהות, מורה להם דרך שמצילה מניכור ממסדי, מדיכוי מעמדי ומרדיפה חומרית, דרך שנותנת אפשרות לקיום פרטי ערכי מכובד, כחלק ממסגרת רחבה. הרב, המנהיג המקומי, הוא צינור לתורה ולמסורת, שהן בעיניהם סוג של שייכות עתיקה-חדשה.

כשטלפנתי אליו ואמרתי לו שאני מבקשת לכתוב עליו, השתררה שתיקה ולאחריה: "אני לא בטוח שאני רוצה פרסום". לאחר שיחה ארוכה הוא נאות.
הראיון התקיים בבית אמי. ביקשתי מאשתו שתצטרף אלינו. בתחילת השיחה הוא אמר לי שאינו מעוניין ששמו המלא ותמונתו יפורסמו: "אולי זה קשור לאופי", הוא הסביר, "מילדותי הייתי שתקן ורציתי להישאר בצל. וחוץ מזה, כתוב: 'אמור מעט ועשה הרבה'. עדיף לעשות, לא לדבר על עשייה, ובתחומים שאני עוסק בהם, הצניעות יפה במיוחד".

בן-ציון מונה לרב השכונה שמונה חודשים קודם לכן: "בסך-הכול המינוי היה הכרה רשמית. בפועל אני ממשיך לעסוק במה שעשיתי קודם. אני ממשיך ללמוד וללמד שיעורי תורה (בגמרא, הלכה ומוסר) קבועים בכל מיני מקומות בעיר, עונה לשאלות בהלכה וכן נותן ייעוץ בתחומים שונים. אנשים שואלים לדעתי בענייני פרנסה, חינוך, בריאות, דורשים התערבות במשברי זוגיות. אני בדרך-כלל מקשיב ולא תמיד עונה, בייחוד אם זה בנושאים שאני לא מבין בהם דבר, כמו בריאות או עסקים. במצבים אלו אני מפנה אותם לאנשים שמבינים בתחום. אני עורך חתונות, דורש באזכרות ועוד כל מיני ענייני ציבור שנדרשים במעגל החיים". הרב בן-ציון דיבר לאט, בקול נמוך ושקט. הוא לא הביט אלי ישירות.

אמור מעט ועשה הרבה

ביקשתי שייתן לי דוגמאות, והוא סיפר על זוג שעמד להתגרש; יום לפני הדיון ברבנות ביקשו ממנו להתערב ולנסות להשכין שלום-בית. הוא הגיע לזוג שהיה שרוי במצוקה עצומה, אנשים החיים מהיד אל הפה. במהלך שיחת הגישור ביניהם התברר שהמחלוקת סובבת סביב התנהלות כלכלית. האישה רוצה לקנות לילדות שישנות בסלון מיטות נוער והבעל לא מוכן, בטענה שאין כסף. בן-ציון תיאר את מהלך המעורבות שנדרש ממנו כדי לאפשר לאנשים להבין את מקור הבעיה ולנסות למצוא ביחד איתם פתרונות ליישוב הסכסוך.

אשתו התערבה: "תספר לה על הגמ"ח שאתה מנהל". בן-ציון תיאר זאת בפירוט: את הקרן הקימו יחד איתו שני חברים-תלמידים. הקרן מתקיימת מתרומות התלמידים שלומדים בכולל, והיא משמשת את כלל הציבור. קיומה של הקרן עובר מפה לאוזן, והרבה אנשים פונים לקבל עזרה כלכלית, בייחוד במציאות הכלכלית הקשה של היום. מנהל הרווחה בעירייה הוא תלמיד שלו, ולפעמים הוא מפנה אליו נזקקים, אנשים שאינם יכולים לקבל מענה מידי העירייה. הוא סיפר על משפחה שנתקלה בקושי לשלם משכנתא. "הם מכרו את הדירה ונשארו מחוסרי דיור, היות שלא היו זכאים לדיור ציבורי, כי הם לא נרקומנים, לא חד-הוריים, והיתה להם דירה בעבר. לשלם שכר דירה מלא הם לא יכלו. הפתרון היחיד שמצאו כדי שיכולו לקבל עזרה מהממשלה הוא להתגרש, ושהאישה תקבל סיוע כאם חד-הורית. מהרווחה הפנו אותם לקבל סיוע מהקרן".

"פונים אלי כלל הציבור, גם לצורכי צדקה וגם לצורכי ייעוץ, וכלל לא משנה לי אם הם דתיים, חילונים או חוזרים בתשובה. אני משתדל לנהוג בדרכי נועם ולא לשכנע או להתחייב לשום כיוון. אנשים מגיעים אלי עם איזשהו צורך, בין אם כלכלי או הלכתי או דתי (טקסי), ואני מנסה להקשיב ולהיענות, אם אני יכול".

נדמה שלאחר שנים של קיפוח, הזנחה ושבירת המסגרות הקהילתיות והמשפחתיות בקרב עולים מארצות המזרח, אנשים כמו בן-ציון מאפשרים להם ליצור מחדש מסגרות של זהות ושייכות שלא מונָעות מרִגשות קיפוח וזעם ומאפשרות לאנשים לפנות לעשייה אישית, דתית, רוחנית וקיומית יומיומית, בעודם מושיטים יד זה לזה ולסביבתם הקרובה. להפנות לעשייה יומיומית אישית דתית ורוחנית וקיומית תוך הושטת יד לעזרה אחד לשני ולסביבה הקרובה

שאלתי אותו אם קרה לו שאמר למישהו לא לחזור בתשובה. ראיתי שהשאלה שלי קצת הביכה אותו. הוא חשב, ולאחר שתיקה קצרה ענה: "תראי, הרבה מענייני שלום-בית שאני משכין קשורים בזוגות שאחד מהצדדים חזר בתשובה. חשוב לזכור שמדובר באנשים שהם לא כופרים, הם אנשים מסורתיים שאחד מהצדדים רוצה לקיים יותר תורה ומצוות. בדרך-כלל אני מנחה אותם שהזוגיות והמשפחתיות חשובות ביותר. למען קיום משותף מספיק לשמור על מינימום, שהוא נידה וכשרות, בענייני לבוש, כיסוי ראש, ועוד אני מנחה את הבעלים בדרך-כלל לוותר. חשוב לשמור על היציבות המשפחתית, לאפשר לא רק 'עלייה בהר ה'' אלא גם 'שכינה במקום קודשו'; כלומר, חשוב לי שתהליך שאנשים עוברים יאפשר להם ולסובבים אותם קיום והתמדה".

מסגרת של שייכות

החכם בן-ציון סבור היה שתפקידו של רב הוא לשאת על כתפיו את כל ענייני הציבור, לכן נדרש ממנו להיות קצת מכל דבר: "קצת פסיכולוג, קצת מדריך, קצת מורה, קצת חבר, קצת דרשן". בן-ציון שמר לאורך כל הדרך על עמדה של תלמיד-חכם הנאמן לתורה ולמסורת, וכל פעולותיו הן מתוקפן. היותו מנהיג של קהילה מקומית נובעת מהשכלתו התורנית ומאישיותו, המשלבת נוכחות המודעת לעצמה עם צניעות ונועם. הוא צמח וגדל בעיר, יצא ללמוד, ומאז שחזר כמעט לא עזב אותה. הוא בשר מבשרם של ערב-רב של עולים, שהמסורת לא זרה להם ואשר יושבו בעיר הנידחת. הוא מבין את שפתם ואת התנהלותם. המעורבות הפעילה בחיי האנשים, החל מצורכי הזמן וכלה במעגלי החיים של לידה ומוות, היא בדרך-כלל הגורם הראשון ליצירת קשר עמו, שפעמים רבות נמשך ומתרחב, ועם השנים זכה החכם בן-ציון להכרה שתורגמה בפועל לתפקיד של רב השכונה.

לדעתו, היכולת להנהיג היא מתנה שצריך ללמוד ולשכלל. בענייני הלכה הלימוד הוא אינסופי, ו"אם אני לא יודע, אני מפנה הלאה את השאלה. עצם היכולת להבין ללבותיהם של אחרים, להקשיב, להקל על מצוקה במקום שאפשר, הרגישות הנדרשת, היא סוג של מתנה שמשתכללת עם השנים והניסיון, והעיקר בעשייה שלי הוא הקשבה וכוונת הלב, אמפתיה והמוכנות לעזור".

בעיר פריפריאלית, במוצאי שבת, שוחחנו שעתיים. שאלתי בנושאים של עבודה יצרנית, חינוך, מעמד האישה, פוליטיקה וכוח. שאלות שהיו מקוממות בחלקן. השיחה התנהלה בשקט דרוך אך לא מעיק, ואף על פי שהוא לא הביט בי ישירות, הרגשתי נוח להמשיך ולשאול. משהו מהאווירה השכונתית, המחזיקה קיום עדין של גשרי חיים על פערים נפיצים, השפיע עלינו. לאורך כל השיחה בן-ציון הקפיד לדבר בשמו בלבד, והתנגד כשניסיתי לתארו כנציג תנועת ש"ס. הוא טען שהתחיל את פעילותו בשכונה עוד לפני התפתחותה של תנועת ש"ס, ומאוחר יותר חבר אליה והזדהה עם פעילותה.

נדמה שלאחר שנים של קיפוח, הזנחה ושבירת המסגרות הקהילתיות והמשפחתיות בקרב עולים מארצות המזרח, אנשים כמו בן-ציון מאפשרים להם ליצור מחדש מסגרות של זהות ושייכות שלא מונָעות מרִגשות קיפוח וזעם ומאפשרות לאנשים לפנות לעשייה אישית, דתית, רוחנית וקיומית יומיומית, בעודם מושיטים יד זה לזה ולסביבתם הקרובה. להפנות לעשייה יומיומית אישית דתית ורוחנית וקיומית תוך הושטת יד לעזרה אחד לשני ולסביבה הקרובה.

במוצאי שבת שבו נפטר התקשרתי לחכם בן-ציון לשאול אם הם ראו את אמי בשבת, לאחר שלא הצלחתי ליצור קשר איתה כשעתיים. בבית הרב לא היתה תשובה. הדבר היה תמוה בעיניי. לאחר כשעה התקשרה אמי ובלב כבד סיפרה לי, שבן-ציון נפטר מדום לב ושכל השבת היתה עם אשתו והילדים. הבשורה הקשה הכתה בי. היא הוסיפה וסיפרה שמאז הלוויה המשולשת חש כאב בלבו אך לא התייחס אליו ברצינות וסבר שכולם מרגישים כך. היא סיפרה לי שהלוויה נערכת בו בזמן, וחלק מתלמידיו קיבלו עליהם מנהגי אבלות.

למחרת נסעתי לעכו. התברר לי שהוא היה ראש הכולל בעיר כבר הרבה שנים, ומספר תלמידיו מגיע למאות. החכם בן-ציון הקשיב ושמע זעקה אנושית דוממת, והצליח לתת לאנשים פתח לעצמם ולשכניהם דרך לימוד תורה ומעורבות קהילתית. עד שלא עמד לו לבו מעוצמת הזוועה.

הכתבה פורסמה בגיליון מספר13 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה