ארץ אחרת

ראש הממשלה הפלסטינית סלאם פיאד ראה בעמדת הפתח מכשלה עיקרית בדרכו להקים תשתית ממלכתית לקראת הכרזה על מדינה, ולפיכך דאג להקים את "כוחות הביטחון" הפלסטיניים ככוח צבאי "ממלכתי" שהיה אמור לנטרל את כוחו המאיים של הפתח. דגם המאבק שהוא ניסה לקדם היה "המאבק בדרכי שלום" – "סילמיה" – שהיה אמור להתנהל ללא כל אלימות

נסיבות מותו של בכיר פתח זיאד אבו עין, ותגובת הרשות הפלסטינית למותו, מצביעות על האפשרות שהרשות הפלסטינית מגיעה לסוף דרכה. בהינתן האפשרות הזאת, על ישראל להיערך למצב שבו הרשות הפלסטינית לא תתקיים עוד, או תשקע באנרכיה.

זיאד אבו עין שהורשע ברצח שני נערים בפיגוע בטבריה, כיהן כשר ברשות הפלסטינית ומת מהתקף לב בהפגנה נגד גדר ההפרדה שבה התעמת עם חיילי צה"ל (10 דצמבר 2014), היה איש תנזים פתח והאחראי על "האינתיפאדה העממית". כדי להבין את המונח "האינתיפאדה העממית" ואת תחום אחריותו של אבו עין, יש לחזור לוויכוח שהתנהל בין ארגון פתח לבין ראש הממשלה הפלסטינית סלאם פיאד, ואשר הסתיים בשנת 2013 בהדחתו של פיאד .

סלאם פיאד דגל בממלכתיות פלסטינית. הוא סבר כי תפקידו לבנות בשקדנות תשתית ממלכתית קודם להכרזה על מדינה והקמתה. לנו נראים הדברים טבעיים ומובנים מאליהם, משום שזה היה דפוס המאבק לעצמאות של היישוב העברי בארץ ישראל בהנהגת דוד בן גוריון, אבל לא כך רואים את הדברים בפתח. כדי להבין זאת כדאי להיזכר כיצד הגיב מנהיג התנזים, מרוואן ברגותי, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה. "חוזרים למיליציה", הוא הכריז בשמחה. כלומר, פתח הוא קודם כל מיליציה, וכל מהלך המקרב את הארגון לממלכתיות ומרחיק אותו מאופיו "המיליציוני" מתקבל אצלו בחשדנות ובאיבה.

פיאד ראה בעמדת הפתח מכשלה עיקרית בדרכו להקים תשתית ממלכתית לקראת הכרזה על מדינה, ולפיכך דאג להקים את "כוחות הביטחון" הפלסטיניים ככוח צבאי "ממלכתי" שהיה אמור לנטרל את כוחו המאיים של הפתח. דגם המאבק שהוא ניסה לקדם היה "המאבק בדרכי שלום" – "סילמיה" – שהיה אמור להתנהל ללא כל אלימות. פיאד אף עמד בוויכוחים קשים עם פתח, שרצה "לפחות" להשתמש באבן, וגם את זה הוא לא התיר. במונחים ריאליים, פיאד "ייבש" את פתח תקציבית, ופיטר מן המנגנון הממשלתי ומכוחות הביטחון קאדרים רבים של הארגון, מה שעורר כמובן מתח רב בינו לבין הארגון. לאחר הדחתו חזרו התקציבים לפתח – מה שמאפשר לו לנהל את המאבק כראות עיניו.

הפתח רוצה לחזור למאבק מזוין. כלומר, טרור. ואם אי אפשר לחזור לטרור, יש לנהל "מאבק עממי", שהוא מאבק בעל עוצמה נמוכה של אלימות ובלי שארגון כלשהו לוקח אחריות על טרור "של יחידים"

חזרה ל"מאבק עממי"

הפתח רוצה לחזור למאבק מזוין. כלומר, טרור. ואם אי אפשר לחזור לטרור, יש לנהל "מאבק עממי", שהוא מאבק בעל עוצמה נמוכה של אלימות ובלי שארגון כלשהו לוקח אחריות על טרור "של יחידים".

מכאן נבעה ההתנגדות של פיאד למהלכים באומות המאוחדות. הוא ראה בהם מהלכים דקלרטיביים שאין בהם ממש ואשר באים על חשבון מלאכת הקמת התשתיות למדינה. מבחינת פתח ההליכה לאו"ם איננה לצורך הקמת מדינה, אלא לצורך המאבק הדיפלומטי בישראל.
אבו מאזן קיבל את עמדת פתח, ומכאן נובע החשש ליציבות הרשות הפלסטינית: האווירה ברשות היא "מיליציונית" ולא "ממלכתית", ובגלל מדיניות ה"תסיסה המהפכנית" המתמדת, מוסדות הרשות סובלים מחוסר יציבות, והם נחלשים עד כדי סכנת התמוטטות.

היחלשות הרשות באה לידי ביטוי בשלושה תחומים קריטיים: הביטחון, הכלכלה והמשפט. כאשר לצד כוחות הביטחון "הממלכתיים" פועלת גם מיליציה רשמית, רמת הביטחון האישי יורדת ומתחזקת השבטיות. להתחזקות החמולות יש השפעה הרסנית על מערכת המשפט, שכן הפלסטינים מעדיפים לנהל את מערכת הצדק שלהם על פי החוק השבטי, שבו הם נותנים את מבטחם, ולא במערכת הרשמית הנתונה אף היא ללחצי המיליציות. והיעדר מערכת ביטחון אישי ומערכת משפט אמינה, גורם לחוסר אמון בכלכלה. אין השקעות, ופוחת הרצון של המדינות התורמות לפתוח את ארנקיהן כדי לתחזק את יציר הכלאיים השברירי הזה.

כל זה קורה כשמדינות ערב מאבדות עניין ברשות הפלסטינית ותמיכתן בה היא מינימלית. מי ששומרות על הרשות שלא תתמוטט הן אירופה וארצות הברית. אשר לאירופה – יש סימנים גוברים שאף היא תחליט בקרוב לסיים את התמיכה הכספית בפלסטינים. הלחץ שהיא מפעילה על ישראל נועד להטיל עליה את אשמת הכישלון הפלסטיני. לא רק חוסר התפקוד "הממלכתי" של הרשות מתחיל להרתיע את האירופים, אלא גם החקירה המתנהלת כעת בפרלמנט האירופי על השחיתות הפלסטינית.

להתחזקות החמולות יש השפעה הרסנית על מערכת המשפט, שכן הפלסטינים מעדיפים לנהל את מערכת הצדק שלהם על פי החוק השבטי, שבו הם נותנים את מבטחם, ולא במערכת הרשמית הנתונה אף היא ללחצי המיליציות. והיעדר מערכת ביטחון אישי ומערכת משפט אמינה, גורם לחוסר אמון בכלכלה. אין השקעות, ופוחת הרצון של המדינות התורמות לפתוח את ארנקיהן כדי לתחזק את יציר הכלאיים השברירי הזה

המחסור הכרוני בכסף גורם לחוסר יציבות, שכן הרשות הפלסטינית מתקשה לשלם משכורות בזמן, ובהיעדר משכורות המנגנון הממשלתי סובל משביתות בלתי פוסקות והמערכת הממשלתית אינה מתפקדת. אבו מאזן הזהיר כמה פעמים את ראשי האיגודים המקצועיים, ואמר כי "זה לא הזמן" ליזום שביתות בגלל "האתגרים הלאומיים", אבל הם לא נשמעו לו, ולפיכך הושלכו לכלא… יו"ר המועצה המחוקקת ברמאללה, שיצא להגנת ראשי האיגודים המקצועיים, "פוטר", וכוחות הביטחון שמו מצור על משרדיו. אם לא די בכל אלה, גם המועצה המחוקקת אינה מתפקדת, ומכאן שהממשלה הפלסטינית לא קיבלה את אמון הפרלמנט, ויש המערערים על חוקיותה.

ההתפרקות של מערכת השלטון פוגעת קשה גם בלכידות של הגדה (וזאת אחרי שהפרידה מעזה נעשתה סופית). אזור חברון למשל עובר בהתמדה להשפעתם של גורמי האסלאם הקיצוני, והרשות הפלסטינית נזקקת יותר ויותר לכוחות מזוינים כדי לפטרל באזור. תמונה דומה מתקבלת באזור ג'נין, בקצה השני של הגדה המערבית. אזור זה נשלט בידי קואליציה של חמאס, הג'יהאד האסלאמי וגדודי אל-אקצה של פתח שאינם נשמעים לרמאללה. הרשות הפלסטינית איננה יכולה להיכנס לכפרים של ג'נין ללא כוחות מתוגברים במבצע צבאי לכל דבר – ממש כמו צה"ל.

נחזור עתה לנסיבות מותו של זיאד אבו עין והפופולריות הדועכת של הרשות הפלסטינית. האירוע שבו מת אבו עין היה אמור להיות "עממי", אבל מספר העיתונאים שהיו בו לא נפל בהרבה ממספר ה"מפגינים העממיים". אפילו נוכחותו של איש בכיר כמו זיאד אבו עין לא עוררה את "ההמונים" לבוא לאירוע. אלמלא נוכחותם של "סולידריים" ישראלים ואירופים מספר המשתתפים היה נמוך עוד יותר.

"גדודי אל-אקצה" של פתח לועגים לסוג המאבק הזה, והם לוחצים לחידוש הטרור, ויש לחשוש שזה מה שיקרה. בכך תקרוס הרשות הפלסטינית ברעש גדול, וגם המהלכים באו"ם לא יתרמו לקיומה.