ארץ אחרת

יוצאי אתיופיה שחייהם הם מעין ריקוד בין שתי התרבויות: המסורתית והישראלית

"כל כך רציתי חתונה כמו שיש אצלנו בעדה. נכון, אולי מאות אורחים זה קצת מוגזם, בעיקר בשביל מישהו כמוני, שכבר מחשיב את עצמו די ישראלי. הרי עליתי לארץ בגיל חמש, אבל אני הבכור, ורציתי מאוד שההורים שלי ישמחו, בעיקר סבא וסבתא מצד אמא. אלה מצד אבא מתו בדרך, בסודאן, ולא זכו להגיע הנה, לא זכו לראות אותי בחתונתי.

"יצאתי עם אורית יותר משנה. לצאת עם בחורה או עם בחור, זה דבר שלהורים קצת קשה לקבל, אז לא דיברנו איתם על הנושא. ברור לכולם שהדור המבוגר יודע, אפילו מרכלים עם השכנים על הזוגות הטריים בבּוּנָה – זה טקס הקפה שלנו, שאמא מכינה שלוש פעמים ביום. אבל לא הבאתי את אורית הביתה, וגם היא לא דיברה עלי עם ההורים שלה.

"שנינו היינו סטודנטים בירושלים. אורית למדה עבודה סוציאלית, ואני בדיוק השתחררתי מהצנחנים והתקבלתי ללימודי הנדסת חשמל. נפגשנו במקרה. חבר מהפנימייה עשה מסיבה אצלו בדירה; הוא עבד בשמירה, והיה לו מספיק כסף לשכירות. הגיעו כמה חבר'ה אתיופים, וגם אורית היתה שם. בהתחלה לא דיברנו בכלל, אבל אז התברר ששנינו מבאר-שבע ושיש לנו חברים משותפים, אז ישבנו יחד עד אמצע הלילה. איך אומרים, היתה פה אהבה ממבט ראשון.

"כשהתחלנו לחשוב על חתונה, בדקנו אם אנחנו קרובים. יהודי אתיופיה אינם מתחתנים בתוך המשפחה שבעה דורות אחורנית, והיה לנו חשוב לשמור על המנהג הזה, שלדעתי הוא יפה. אורית זכרה בלי בעיה ארבעה דורות, ואני, שהקשבתי לאמא שלי ולשכנות מדברות בזמן הבּוּנָה, הכרתי טוב מאוד חמישה דורות".

כך לפחות הם חשבו.

כמקובל בעדה, פנה דוד לאביו כדי שיבקש למענו את ידה של אורית. השמחה בבית היתה גדולה, אולם כעבור פחות משעה התחלפו קולות השמחה בשתיקה כועסת. התברר כי אורית היא קרובה של אביו של דוד: הסבתא, אשר נספתה בסודאן, היתה בתו של ברהאנו נגסה, שהיה גם רב-סבא של אורית מצד אשתו השנייה. דוד לא הכיר את המשפחה שנספתה בסודאן ולא יכול היה לדעת על הקירבה. ההורים ידעו גם ידעו: מבוגרים יוצאי אתיופיה זוכרים בעל-פה לפחות שבעה דורות אחורנית, ונישואים בתוך המשפחה המורחבת הזאת נחשבים לטאבו כנישואי אח לאחותו. כפי שנאמר בספר ויקרא כ', י"ז: "ואיש אשר-ייקח את אחותו בת-אביו או בת-אמו וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו, חֶסֶד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם, ערוות אחותו גילה, עוונו יישא" .

דוד ואורית ניתקו בצער רב את הקשר ביניהם, אולם כעבור מספר שבועות התברר כי אורית בהריון והשניים נישאו ברבנות, ללא נציג אחד ממשפחות שניהם. בחתונה נכחו כעשרה חברים בני הדור הצעיר, ובמקום דמעות של שמחה זלגו בחתונה זו דמעות של עצב, אשר הסגירו את מבוכתם הרבה של הנוכחים. כעבור תשעה חודשים נולדה בת, שבה מסרבים להכיר הסבים והסבתות הטריים. דוד נאלץ להגיע לאירועים משפחתיים לבדו, והקשרים המצוינים שהיו לו עם הוריו נותקו כמעט לחלוטין. מצעיר נמרץ וחייכן היה לאדם מושפל מבט.

בשנים האחרונות קורה שקרובי משפחה מתקשרים לתוכנית הרדיו באמהרית ומבקשים מבני קהילתם להחרים חתונה מסוימת בשל מה שמוגדר על-ידיהם כנישואי קרובים. האם ניתן להסיק מכך שהוריהם של דוד ואורית נכנעו במקרה זה, אשר מייצג מאות מקרים נוספים, לתכתיבים קהילתיים? האם ללא הלחץ הקהילתי, הן מצד הקרובים והן מצד המנהיגות הדתית, היו ההורים מקבלים את בני-הזוג ואת נכדתם?

כתב הסכמה

תרונגו בת ה-65 מאשקלון סבורה שאפשר גם אחרת. לפני כחצי שנה הודיע לה בנה על כוונתו להתחתן; התברר כי הכלה המיועדת היא קרובת משפחה מדרגה רביעית. גם במקרה זה הדבר לא היה ידוע לבני-הזוג בתחילה. למרות התנגדותם של שאר בני המשפחה ועשרות טלפונים נרעשים מכל רחבי הארץ בגנות החתונה, החליטה תרונגו לתמוך בהחלטת בנה, כי לדבריה, אושרו ובריאותו חשובים לה יותר מכל.

באתיופיה היו דילמות מסוג זה נדירות ביותר. הזיווגים היו נערכים רובם ככולם באמצעות שידוכים, ובדיקת הקירבה המשפחתית נעשתה לפני כל בירור אחר. זאת ועוד: אם וכאשר התגלעו חילוקי דעות בין בני-הזוג, על-פי הנוהג נקראו ההורים ליישב את הסכסוך. הורים נהגו להגיע לבית הזוג, ששכן לעתים בכפר המרוחק מהם מרחק ימים של הליכה. תחילה שוחחו עם כל אחד מבני-הזוג בנפרד. לאחר מכן ישבו ההורים ופרשו בפני כל אחד מבני-הזוג את כל מכאוביו של בן-הזוג האחר, כדי שכל אחד מהם ישמע את הדברים נאמרים מפי אדם אחר. בידי ההורים היתה הסמכות, בשל נסיון חייהם והודות לניטראליות שנקטו, לומר לילדיהם לנהוג כך ולא אחרת. ההורים נהגו לתמוך כלכלית, לייעץ, לדובב ואף לאיים כדי להחזיר את בני-הזוג למסלול חייהם. ההחלטה על המשך החיים המשותפים לאחר יישוב הסכסוך נאמרה על-ידי אחד ההורים בטקסיות כאשר כל הנוכחים עומדים, והיא היתה מקובלת על בני-הזוג ככתב הסכמה.

לעומת זאת צעירים יוצאי אתיופיה נפגשים ומתחתנים ככל הישראלים, ובדיקת הקירבה נעשית לרוב בשלב האחרון, כאשר בני-הזוג כבר החליטו על חתונה. זוג שלא קיבל את הסכמתם המלאה של ההורים ונישא למרות זאת, נותר ללא עזרתם במהלך השנים הבאות. צעירים אלה נאלצים, לפיכך, להתמודד עם קושי נוסף במעבר בין התרבויות. חייהם הם מעין ריקוד בין שתי התרבויות: המסורתית והישראלית, וקונפליקטים לא מעטים עלולים להתעורר בדרך לזוגיות טובה.

קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מונה כמאה אלף נפש בלבד, וגם בקרב קהילה קטנה זו ישנן קבוצות הנמנעות להתחתן עם קבוצות אחרות. מרבית בני הקהילה נמנעת מלהינשא לבני הפלאשמורה, המהווים חלק לא מבוטל מיוצאי אתיופיה בארץ, ונישואים מחוץ לעדה גם הם עדיין מעטים ביותר. בטווח של שבעה דורות ובמשפחות מרובות ילדים מדובר במאות, אם לא באלפי, בני-זוג פוטנציאליים, שהם קרובי משפחה.

ביקשתי לראיין קֵס מקרב בני העדה האתיופית כדי לקבל מענה לשאלות הנוגעות לנישואים בתוך העדה. את הראיון עם קס מֶלְכֶּה עזריה היה בלתי אפשרי לארגן ללא סיוע, תיווך ואף תרגום לאמהרית מסורתית על ידי מבוגרים המקובלים ומוכרים בקהילה. בתשובה לשאלתי מדוע מקפידים יהודי אתיופיה – ויש לציין, גם אתיופים נוצרים – על ספירת שבעה דורות לצורך אישור החתונה, עונה הקֵס מלכה עזריה בעצבות ובעייפות:

"משה קיבל תורה מסיני והעבירה ליהושע, יהושע העבירה לשופטים, השופטים לזקני העם וכן הלאה, עד שמסורת זו הגיעה אלינו. אתם קוראים לזה תורה שבעל-פה".

אך מדוע דווקא שבעה דורות?

שוב המבט העצוב; הקס סבור כי השאלה נשאלת שלא על מנת לדעת, אלא מתוך זלזול במסורת שהוא מייצג ובמנהיגותו. בניגוד לקבלה הגמורה של דברי הקֵסים שהיתה נהוגה באתיופיה, הדור הצעיר, שגדל והתחנך בישראל, שואל שאלות ומטיל ספקות. מאז העלייה נמצאים הקסים לסירוגין בעמדות התגוננות והתקפה אל מול הממסד, הממאן להכיר בהם כרבנים. אף שרוב מבוגרי הקהילה מכירים בסמכותם, השחיטה, הקידושין והגירושים שהם עורכים אינם תקפים בעיני הממסד הרבני.

לבסוף ענה הקס: "שבע הוא מספר מקודש: שבת, שנת שמיטה, ספירת העומר. בדור השביעי כבר לא זורם אותו דם. זה מאבותינו. באתיופיה קרה שבטעות חיתנו קרובי משפחה, אולם אם התבררה הטעות, זוג זה מיד התגרש ולא המשיך להביא ילדים לעולם בחטא".

"בסופו של דבר, אם אני אוהב מישהו, אני אתחתן איתו", אומרת שלומית מירושלים. "אם ההורים שלי אוהבים אותי ומספיק אכפת להם ממני, הם יהיו נוכחים בחתונה".

צעירים יוצאי אתיופיה רבים חשים כך. הם אינם מקבלים עוד את עול המסורת במלואה. אך מאחר שכל החלטה כרוכה בוויתור על עולם ומלואו – האהבה והבחירה החופשית מחד גיסא, המשפחה והמסורת מאידך גיסא – רוב הצעירים מבקשים למצוא דרך לחיות בשלום עם שני העולמות. כדי להישאר במסגרת הקהילה, על הצעירים להגביל את עצמם מראש ולהתאהב באלה המותרים להם לנישואים. לשם כך עליהם להכיר היטב, כמו אבותיהם, את הקרובים להם במשך שבעה דורות.

שתי שפות תרבותיות

באירועים משפחתיים נהגה אמי, בעיקר לפני נישואי, לקחת אותי עימה ולהסתובב בין השולחנות כדי להכיר לי את הדודים והדודות, וכך הם היו מוצגים: "זה סֶמאי, הבן של טהאי, שנשואה ליעקב, שהוא הנכד של פטיגו, הדוד של סבא". בארבע השנים האחרונות הורי מקפידים לקיים בכל חג סוכות מפגש משפחתי רחב בביתם. "מעבר לרצון להיפגש ולהיות בחיק המשפחה המורחבת, אני רוצה שהילדים שלי יכירו את הקרובים שלהם", אומר אבי. בשל הצורך לקיים את המסורת העתיקה פתחו הורי במסורת חלוצית חלופית, ואכן, בכל שנה גדל מספר המשתתפים. דודים וניני דודים מגיעים לאשקלון מהצפון ומהדרום, בתקווה שצאצאיהם יכירו את קרובי משפחתם.

על-פי המסורת, כשמבקשים הורי החתן את ידי הכלה מהוריה, הם קובעים לקיים פגישה נוספת בתום שבוע, שבמהלכו אמורות שתי המשפחות לברר פרטים אודות המשפחה השנייה, ואז, אם הכל נמצא כשורה, ניתנת ברכת ההורים לזוג הצעיר.

נראה לי, אם כן, שתפקיד ההורים בהנחלת הידע לילדים אודות המשפחה המורחבת כבר מגיל צעיר חיוני כדי למנוע עוגמת נפש לאחר מכן. נוכח המציאות הישראלית החדשה שמולה ניצבים ההורים, יש האומרים בחוסר אונים: "ככה זה, אין לנו שליטה על מה שקורה". עם זאת נראה כי אם דור ההורים לא יפטור את עצמו מאחריות, הוא יגלה שהילדים אינם באמת מעוניינים להתנתק מן המסורת, וניתן למנוע או לפחות לצמצם את מצבי השבר בתוך המשפחה.

במעבר הגיאוגרפי והתרבותי נשארו ההורים, כמו מהגרים רבים, בהרגשה שהשליטה על חייהם ועל חיי ילדיהם נשמטת מהם. הניתוק בין דור ההורים לדור הילדים נראה בלתי נמנע נוכח תפישות העולם השונות, ובזמן שבבתים רבים מדברים ההורים והילדים בשתי שפות. עם זאת אני מאמינה שעל ההורים והילדים לשמור על ערוץ תקשורת פתוח, כדי למנוע ככל האפשר את דמעות העצב בחופה. את תורתי הקטנה אני מנסה להנחיל להורים ולילדים שעימם אני עובדת בשמונה השנים האחרונות.

באחד הימים שאל אותי אחד מעמיתי לעבודה, איך ההורים שלי נקלטו בארץ. עניתי ש"ההורים שלי לא נקלטו בארץ, אלא קלטו את הארץ". ואכן, מה שעזר לי בפתרון קונפליקטים לא מעטים, מבחירת מסלול לימודים בקיבוץ והחלטה על גיוס לצבא ולא לשירות לאומי, היה שיתוף ההורים בכל העניינים החשובים לי באמת. שיתופם וידיעת עמדתם אפשרו לי לנווט ולהכריע בעניינים אלה.

(לבקשת המרואיינים, השמות בכתבה בדויים, מלבד זה של קס מלכה עזריה מאשקלון).

יובי תשומה-וורקנך עוסקת בחינוך

המאמר פורסם בגיליון מספר 30 של "ארץ אחרת": ציון שהכזיבה – יהודי אתיופיה בישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

עוד בנושא חתונות ניתן לקרוא בגיליון מספר 22: החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית"