ארץ אחרת

אורי ענבר: מאבק יצירתי ומלא דמיון

ברל כצלנסון אמר פעם, שמי שרוצה להבין מה עמד מאחורי הישגים שההסתדרות ותנועות הפועלים הגיעו אליהם במהלך השנים, צריך להבין עד כמה היו המייסדים נואשים בתחילת הדרך. לא היתה להם ברירה. גם לנו, אם להיתלות באילנות הגבוהים, לא היתה ברירה. הבנו שכדי לשפר את מצבנו אנחנו חייבים להתאגד ולהילחם יחד למען עתיד טוב יותר.

פורום היוצרים של סרטי תעודה הוקם כעמותה של אנשי קולנוע, שהתאגדו יחד כדי לקדם את הקולנוע התיעודי בישראל. בשיחות האינטנסיביות שניהלנו לתוך הלילה ניסינו להבין מי אחראי למצבנו העגום. התחלנו להבין שגופי השידור שעושקים אותנו פועלים מתוקפו של חוק, ומתוקפם של אותם חוקים מוּנו מועצות ציבוריות שאמורות לפקח עליהם. זאת היתה פריצת הדרך הראשונה.

התמקדנו בהתחלה בערוץ-8, מפני שזה היה ערוץ התעודה היחיד בטלוויזיה וגם מפני שלהנהלה של הפורום הגיעו תלונות של חברים, שדיווחו כי ערוץ-8 רוכש סרטים בפרוטות, תוך ניצול מצוקת היוצרים שעשו אותם. התברר לנו שערוץ-8 פועל מתוקפו של הסדר איי. סי. פי שהתקבל בבית-הדין להגבלים עסקיים בשנת 1996, ומתוקפו של אותו הסדר מחויבות חברות הכבלים להשקיע עשרים מיליון דולר מדי שנה בהפקות מקור, מתוכם מיליון דולר בסרטי תעודה שישודרו בערוץ-8. למדנו כי מועצת הכבלים, שמפקחת על חברות הכבלים, חייבה אותן לשדר לפחות עשר שעות של סרטי תעודה בשנה. במילים פשוטות, החוק מחייב את הכבלים לרכוש באמצעות ערוץ-8 עשרה סרטי תעודה ישראליים בשנה, במאה אלף דולר לסרט.

פנינו למועצת הכבלים וביקשנו שתדווח לנו, אם חברות הכבלים אכן עומדות במחויבותן להשקעה בז'אנר התעודה. המועצה לא ענתה לפניותינו. חברי מועצת הכבלים, הגוף הציבורי המפקח, לא היו מורגלים לענות על פניות הציבור.

אפשר לומר שהתעוררתי

בדרך-לא-דרך השגנו את דו"ח הביצוע של חברות הכבלים, ודי נדהמנו לגלות שאין בו דיווח על ההשקעה הכספית של חברות הכבלים ביצירה, אלא רק רשימת הסרטים ותוכניות המקור ששודרו בערוצים השונים. לאחר שפנינו לכל במאי שסרטו הופיע בדיווח של חברות הכבלים וביררנו באיזה סכום רכש ערוץ-8 את סרטו, גילינו שבמקום השקעה של מיליון דולר בשנה, כפי שקובע החוק – ופסק-דין של בית-הדין להגבלים עסקיים כמוהו כחוק – השקיעו חברות הכבלים בשנת 1997 רק 127,000 דולר, ובשנת 1998 רק 170,000 דולר ברכישת סרטי תעודה. במילים פשוטות, תפסנו את חברות הכבלים מפירות את החוק.

לאחר ששלחנו מכתב ובו איום בהגשת בג"ץ באמצעות עורך-הדין טוני גרינמן, שייצג את פורום היוצרים, התקבלנו לפגישה אצל עורך-הדין צביקה האוזר, שהיה אז יושב-הראש של מועצת הכבלים. לאחר שהצגנו בפניו את ממצאי התחקיר שערכנו, שאלנו אותו על מנגנון הפיקוח שאמור להיות מופקד על חברות הכבלים. האוזר התפתל בכיסא ואחר-כך קם, פתח את הדלת, הצביע על מזכירתו ואמר: "תכירו, זו רווית, המזכירה שלי, ובין שאר תפקידיה היא גם מנגנון הפיקוח של הכבלים". בהתחלה חשבנו שהוא מסתלבט עלינו ושזה סוג של בדיחה, אבל האוזר הצטדק והתחיל להסביר שלמרות מה שנקבע בחוק בנוגע למנגנון הפיקוח, המועצה עדיין לא קיבלה תקציב כדי להקים אותו והאוצר עוד לא הקצה תקנים, ועוד ממבו-ג'מבו מהסוג הזה.

אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שהתחלתי להבין כי המערכות הציבוריות שאמורות לשמור עלינו, האזרחים, לא מתפקדות, ואנחנו מופקרים לנפשנו. במקרה שלנו, זה שיחק לידיהם של בעלי ההון ששלטו בחברות הכבלים ועשו מה שבראש שלהם, בלי שאף אחד יפתח את הפה. זו היתה תגלית מרעישה עבורי. אפשר לומר שהתעוררתי.

ליל הדירקטורים

בגלל סיבות היסטוריות, היו לכל שאר האיגודים – שחקנים, צלמים, עובדי אולפן, מוזיקאים וכו' – הסכמי שכר מינימום עם הזכיינים. אורי ענבר הסביר זאת כך: "בלי צלמים, עובדי אולפן, זמרים ושחקנים אי-אפשר לעשות תוכניות בידור. בלי במאים ותסריטאים אפשר. הערוץ הראשון, לדוגמה".

הבסיס שעליו נשענה השיטה, במקרה של הבמאים והתסריטאים, היתה גישה שתמציתה היא: "נותנים לך לעשות סרט, תגיד תודה". כל דיבור של היוצר על התשלום המגיע לו נחשב לחוצפה ולכפיות טובה כלפי המפיק או הגוף המשדר.

בקיצור, כדי להוביל את התעשייה במאבק, החליטה ההנהלה של איגוד הבמאים – בואו נקרא לילד בשמו, אורי ענבר החליט – שצריך קודם-כול לסגור הסכם על שכר מינימום לבמאים ולתסריטאים. ליישר קו עם כל האחרים.

לאחר שפניותינו לזכיינים לפתוח עימנו במשא-ומתן על הסכמי שכר לא נענו, שלחנו מכתב תלונה לפרופ' גדעון דורון, שהיה אז יושב-ראש הרשות-השנייה. הוא לא ענה לנו.

כשהצלחנו, לאחר מאמצים רבים, לתפוס אותו בטלפון, הוא לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו והתייחס אלינו כמטרד. בלית ברירה, שלחנו מכתב תלונה לכל חברי המועצה. חבר המועצה היחיד שענה על המכתב ששלחנו היה יעקב יונה, פעיל שכונות ופעיל של מפלגת העבודה בירושלים. לאחר שנפגש איתנו, החליט לפעול לקידום העניין.

הכנס שיזם יונה, "שתיים באלפיים" קראו לו, נערך בסינמטק תל-אביב בשנת 1998. במבט לאחור, זה היה כנס היסטורי, הפעם הראשונה שראשי ערוץ-2 נפגשו לשיחה עם אנשי תעשיית הטלוויזיה בארץ. לעיני מאות אנשים שגדשו את האולם התנהל על הבמה דו-שיח של חירשים. הכנס הסתיים בפיצוץ, לאחר שאילן דה-פריז, אז מנהל התוכניות של טלעד, הכריז מעל הבמה, בפנותו אל היוצרים: "לכו להזדיין". הקריאה הזו הורידה את האסימון אצל הרבה מאוד אנשים באולם. הם התעוררו. גם העלבון, כמו האמון, הוא דלק טילים.

בפורום היוצרים התאספו נציגים של כל האיגודים. תחילה הם הביאו איתם שנאות ישנות ומטענים של שנים. הנציג של איגוד העובדים לא דיבר עם הנציג של איגוד המפיקים כי פעם, לפני שלוש שנים, הוא רימה אותו במשא-ומתן, ובכלל, לאיגוד העובדים יש שני נציגים כי הם התפצלו לשני איגודים עוינים, וכו'. זה לקח כמה פגישות, עד שכל הנוכחים הבינו שלכולם יחד יש אינטרס משותף והסכימו להשהות את המאבקים הישנים לטובת מאבק אחד משותף. זאת היתה פריצת דרך של ממש.

התסיסה בקרב היוצרים היתרגמה לפעילות. אחד ההיבטים שלה היה הכרה גוברת והולכת בחשיבותם של האיגודים המקצועיים. איגוד הבמאים, למשל, שילש את כוחו: מספר החברים בו גדל תוך פחות משנה והגיע ליותר מ-180. הדם החדש והאנרגיות שזרמו לאיגוד הולידו קבוצות חשיבה ודיונים לתוך הלילה, בניסיון לשבור את התנגדותם הנחרצת של הזכיינים לקיים איתנו משא-ומתן. פריצת הדרך אירעה באחד הלילות הללו, כשהבנו שמעל מנהלי הזכייניות – עוזי פלד, יוחנן צנגן ואורי שנער – יושבות מועצות מנהלים (דירקטוריונים), שנושאות באחריות. הבנו, אם נאמר זאת במילים פשוטות, שמעל הבוס יש עוד בוס והוא זה שקובע באמת. כך יצא לדרך מבצע "ליל הדירקטורים".

במבצע "ליל הדירקטורים" רוכזו כל השמות והכתובות של הדירקטורים שישבו במועצות המנהלים של זכייניות ערוץ-2. בערב מסוים, באותה שעה (יום שלישי, 20.00), הגיעו לכל אחד מהם שלושה נציגים של איגודי הבמאים והתסריטאים. הרעיון היה להשתמש בתותחים הכבדים, במאים ותסריטאים שיש להם קבלות והם בעלי נוכחות ודעה, שישוחחו (באדיבות, כמובן) עם בעל המאה. דירקטור של טלעד, לדוגמה, שמע דפיקה בדלת, וכשפתח אותה עמדו מולו אסף ציפור ואיתן צור, התסריטאי והבמאי של "החמישייה הקאמרית" (ששודרה בטלעד), שביקשו ממנו להסביר להם מדוע הוא מעסיק אותם ללא הסכם שכר.

המבצע הצליח מעל המשוער. כל הדירקטורים היו בבית, וכולם התגלו כאנשים אדיבים וקיבלו את הנציגים שלנו לשיחה. חלק מהשיחות נמשכו לתוך הלילה.

למחרת התקשרו אלינו מנהלי הזכייניות והציעו לפתוח במשא-ומתן על הסכם שכר. ארבעה חודשים לאחר מכן נחתם ההסכם, שנקבע בו לראשונה שכר המינימום לבמאים ולתסריטאים.

לאורי ענבר היה הסבר משלו להצלחה. הוא טען, שהטיעון האמיתי ששכנע את הדירקטורים לא היה הדברים שאמרנו להם, אלא ההבנה שאנחנו יודעים היכן הם גרים…

המאבק בחברות הכבלים

גם במהלך התחקיר שערכנו בפורום היוצרים על ערוץ-8 וחברות הכבלים, גילינו כמה עובדות מעניינות.

כך, למשל, גילינו שלמרות החיוב להפיק עשר שעות בלבד בשנה של סרטי תעודה בעברית, שידרו הכבלים יותר מ-15 אלף שעות של סרטי תעודה באנגלית.

בדרמה המצב היה אף יותר גרוע: למרות החיוב להפיק 14 שעות בשנה של דרמה בעברית, שידרו הכבלים יותר מ-25 אלף שעות של דרמה באנגלית ויותר מ-5,000 שעות של טלנובלות בספרדית. התברר לנו שישראל היא היבואנית הגדולה בעולם (במספרים מוחלטים) של טלנובלות בספרדית.

מאחורי שטיפת-המוח הזו עמדו שיקולים כלכליים. הרבה יותר זול לרכוש סרטי תעודה באנגלית, ב-500 דולר לסרט – אלו המחירים בשוק הטלוויזיה, כשמדובר בטריטוריה קטנה כמו ישראל – מאשר להפיק סרטי תעודה בעברית, במאה אלף דולר לסרט. סדרת טלנובלה עולה פחות מ-500 דולר לפרק. סדרת דרמה בעברית, כמו "שבתות וחגים", למשל, עולה מעל מאה אלף דולר לפרק. השאלות, מהי תמונת המציאות של הצופים ומה הנזק שנגרם לתרבות הישראלית כתוצאה מהשיטפון הזר הזה, לא עניינו את הבעלים של חברות הכבלים או את המועצה שנועדה לפקח עליהם. וכבר הסברתי קודם, שהם עשו מה שהם רצו.

צריך להזכיר, שמדובר בשנת 1998. לא לפני זמן רב, אבל תקופה אחרת לגמרי. בימים שלפני האינתיפאדה ונפילת הנאסד"ק, כשחברת הלוויין העתידה לקום היתה רק בגדר שמועה, חברות הכבלים היו מונופול שהביא רווחים עצומים לבעליו. עד כמה עצומים? הנה עוד נתונים אחדים שגילינו: התברר לנו שדמי המנוי בישראל, ארבעים דולר בממוצע לחודש, הם מהגבוהים בעולם. על אותו שירות שילמו אז המנויים בצרפת 15 דולרים לחודש בממוצע, בבלגיה 13 דולרים לחודש, ובהולנד המחיר הממוצע היה למטה מעשרה דולרים לחודש.

הנתון השערורייתי באמת היה הרווח הנקי של חברות הכבלים. מפגישה שערכנו עם אנליסט שסיקר את דיסקונט-השקעות, מבעליה של חברת תבל, למדנו כי בדו"חות השנתיים של החברה היא מדווחת למשקיעיה, שההוצאות על תפעולה עמדו על עשרים אחוז מההכנסות והרווח הנקי שלה עמד על קרוב לשישים אחוז מההכנסות. בכמה כסף מדובר? הנה חשבון פשוט: הכבלים בישראל נהנו באותה תקופה משיעור החדירה הגדול בעולם, שבעים אחוז מהאוכלוסייה. במספרים מוחלטים מדובר במיליון מנויים, ששילמו ארבעים דולר לחודש. בשורה התחתונה, מדובר בהכנסות של קרוב לחצי מיליארד דולר לשנה. בהנחה שהוצאות התפעול של חברות הכבלים האחרות היו דומות לאלו של תבל, הוערך הרווח הנקי של בעלי חברות הכבלים בסכום של 200,000,000 דולר (בשנה!).

אתם שואלים מי האנשים שנהנו מהרווחים העצומים הללו? אותם אנשים ששלטו בעיתונים היומיים ובערוץ-2 היו גם בעלי המונופול בכבלים. פלוס-מינוס חמש משפחות – מוזס, פישמן, רקאנטי, נמרודי ודנקנר – ששלטו גם (רשימה חלקית מאוד) ב"ידיעות אחרונות", "מעריב", "גלובס", ידיעות-תקשורת (רשת המקומונים), טלעד, רשת, סלקום, פרטנר (מפעילת אורנג'), קווי-זהב (012), ברק (013), הד-ארצי, פוסטר-מדיה, נטוויז'ן ועוד שורה ארוכה של חברות.

היום, עם קבלת החוק למניעת בעלויות צולבות בתקשורת, הדברים יותר ברורים. תאמינו או לא, החוק הזה נולד כתוצאה מהמאבק שלנו בחברות הכבלים.

בימים שאני מספר עליהם עמד לפוג זכיונם של בעלי הכבלים, והדיון על הארכתו התנהל בחדרי-חדרים. בעיתונים, שכאמור, היו שייכים להם, כמעט לא כתבו על כך דבר. אם כתבו, הדגש הושׂם על עמדתם של בעלי החברות, שהיו גם בעלי העיתון. לדעות אחרות לא ניתן ביטוי, למעט בעיתון "הארץ".

הרפיון שגילו הרשויות מול הבעלים של חברות הכבלים לא הסתכם רק בעצימת עיניים לנוכח הסכומים המופרזים שנגבו מהמינויים, או הפרת ההתחייבויות להשקיע בהפקות מקור.

הנתון המדהים באמת שגילינו היה, שאף כי אחד התנאים המהותיים בהסכם הזיכיון היה מחויבותם של בעלי הזיכיון לחבר את כל אזור הזיכיון לרשת הכבלים תוך שלוש שנים, חלפו שמונה שנים והחברות לא חיברו את הפריפריה לכבלים, משום שזה לא היה משתלם. לא מדובר באיזה יישוב נידח או שניים בערבה שנשארו מנותקים, אלא ב-617 (!) יישובים שהכבלים סירבו לבקשה לחבר אותם לרשת. מועצת הכבלים ומשרד התקשורת, שהיו אמורים לדאוג לתושבי הפריפריה ולאינטרס הציבורי, עמדו מהצד והעלימו עין. על שלילת הזיכיון – הסנקציה על אי-עמידה בתנאי זה, שהיתה כתובה בחוק – אף אחד לא העז לחשוב. כאילו בישראל יש חוק אחד לעשירים וחוק אחר לכל השאר.

האירוע ששיחק את התפקיד של יריית הפתיחה למאבק הציבורי בחברות הכבלים היה כנס מקצועי שערך העיתון "גלובס" – בבעלותו של אליעזר פישמן – במלון דן-אינטרקונטיננטל, תחת הכותרת "התקשורת באלף הבא" (מדובר, כאמור, בשנת 1998). הכנס היה מעין יום עיון שערכו הבעלים של חברות הכבלים וזכייני ערוץ-2 לפקידות המקצועית ולדרג המחליט במשרד התקשורת. רשימת הדוברים היתה מורכבת מהמנהלים של חברות הכבלים ומהרגולטורים שמפקחים עליהם, דוגמת שר התקשורת החדש באותם ימים, פואד בן-אליעזר, הממונה על ההגבלים העסקיים דוד תדמור, היושב-ראש של מועצת הכבלים וכו'. כשביקשנו ממארגני הכנס שגם נציג של הפורום יישא דברים ויסביר שהטלוויזיה היא לא רק עסק כלכלי, אלא גם מדיום תרבותי בעל השפעה עצומה, קיבלנו תשובה שרשימת הנואמים סגורה.

החלטנו לקיים בַּמָּקום הפגנה, במחאה על הארכת הזיכיון של הכבלים. מצד אחד, משתיקים, בעזרת העיתונים ששייכים להם, את הוויכוח הציבורי שאנחנו מנסים לעורר, מצד שני, מסרבים לתת לנו לדבר ביום עיון מקצועי שהם עורכים בנושא. הגזימו, לא?

להפגנה הזו הגיעו יותר ממאה אנשי קולנוע, וזאת היתה הפעם הראשונה שהשתמשנו בסיסמה: "מכרו את המדינה לחמש משפחות". אני מזכיר זאת משום שמאבק טוב זקוק לסיסמה טובה (ופשוטה להבנה), שתבטא את הרעיון שעליו נאבקים.

המשטרה הרחיקה אותנו 300 מטר מהכניסה למלון ואסרה עלינו, כפרטים, את הכניסה אליו. כיוון שהמלון הוא לא איזה בסיס מודיעין סודי, החלטנו להמרות את פי השוטרים ולהיכנס פנימה. המשטרה הגיבה באלימות והחלה להכות את המפגינים. אורי ענבר, ג'ולי שלז, יואל הרצברג ואני נעצרנו. פתאום היינו בחדשות והעיתונים דווחו על המעצר.

מהדורות החדשות ברדיו, שדיווחו על ההפגנה שלנו, המחישו את העובדה הפשוטה: המדיה מכורה לדרמה. במשך שלושה חודשים קודם לכן ניסינו לעניין את העיתונאים בממצאים שלנו על חברות הכבלים, ואף אחד לא היה מעוניין. נאדה. פתאום, אחרי שנעצרנו, המאבק שלנו נגד הארכת הזיכיון לכבלים עלה לסדר-היום הציבורי וקיבל תאוצה.

כשמבינים שהמדיה מכורה לדרמה, ממש נרקומנית, יותר קל להפעיל אותה. בייחוד לאנשים שמתפרנסים מכתיבה ומבימוי של דרמות למסך. זה המקצוע שלנו. החלטנו לעשות לכבלים ולשר התקשורת את המוות.

ועוד דבר. המעצר שלנו המחיש למנהלי הכבלים ולדרג הבכיר במשרד התקשורת, שאנחנו נחושים ללכת עד הסוף במאבק נגדם ולא מפחדים לשלם מחיר. מי שלא מוכן לשלם מחיר במאבק על האמת שהוא מאמין בה, שיישב בבית ויאכל דגים.

פואד

כאמור, בימים ההם מונה פואד בן-אליעזר לשר התקשורת, ולכן נשא באחריות על המתרחש. כתבתי קודם שלפי ההסדר של איי. סי. פי, שוויסת את פעילותן של חברות הכבלים עד להארכת זכיונן, חויבו הכבלים להשקיע עשרים מיליון דולר לשנה – בערך ארבעה אחוזים מהכנסותיהם – בהפקת מקור. כיוון שלא היה מנגנון פיקוח שיופקד עליהם, הוערך הסכום האמיתי שהכבלים השקיעו ב-14 מיליון דולר בשנה. אני מזכיר זאת משום שבדיונים שערכנו בפורום בכל הנוגע לדרישות שלנו מפואד, החלטנו לקבוע מחיר גבוה מאוד תמורת הארכת הזכיונות. החלטנו לדרוש שההשקעה בהפקות המקור תהיה עשרה אחוזים מההכנסות, ושחצי מהסכום יושקע בהפקות מז'אנר עליון (דרמה ותעודה). היו לנו עוד הרבה דרישות מפואד. אחת הבסיסיות שבהן היתה שיוקם מנגנון פיקוח אמיתי על חברות הכבלים, אשר יוודא שהכסף אכן מגיע ליעדו.

כשפואד שמע לראשונה את הדרישות שלנו, הוא כמעט נפל מהכיסא וטען שאנחנו לא הגיוניים. אנחנו ענינו, שהוא שפוט של נוני מוזס ופועל בניגוד לאינטרס הציבורי.

היו לנו הרבה פגישות עם פואד. בעיני רוחי היינו קצת כמו לוחמי ג'דיי, שלוחמים באימפריית הרשע של הכבלים. אורי ענבר היה לוק סקייווקר; אבי שמש, יו"ר איגוד התסריטאים, היה יודה. אני הייתי האן סולו.

אליעזר פישמן

אחד העקרונות הבסיסיים שהנחו אותנו היה שזהו מאבק של יוצרים, ולכן הוא צריך להיות יצירתי ומלא דמיון. המחאה המקובלת, שריפת צמיגים, היא קלישאה. עוד תובנה שהיתה לנו היא שהמאבק צריך להיות ממוקד ואישי. וכמו בסרטים, צריך ללהק דמות משכנעת ובעלת נפח לתפקיד האיש הרע. אם אין לך כתובת, הטענות שלך נישאות ברוח.

מכל מיני סיבות, בחרנו באליעזר פישמן לסמל את האיש הרע בסיפור הכבלים, והחלטנו להפעיל עליו לחץ אישי. בהמשך לסיסמה: "מכרו את המדינה לחמש משפחות" המצאנו סיסמה חדשה: "אליעזר פישמן מתעשר על חשבונכם", וקראנו לגיוס כללי של תעשיית הקולנוע להפגנה נגדו. הוא היה הסמל לברוטליות שבה פעלו, מאחורי הקלעים, הבעלים של חברות הכבלים. להפגנה נגד פישמן הגיעו למעלה מ-300 מפגינים, שצעדו מתיאטרון הבימה למשרדיו של פישמן ברחוב דניאל פריש, ועל פניהם מסכות בדמותו של פישמן.

זאת היתה הפגנה פגזית. במהלכה הכרזנו על המבצע החדש שלנו, "מתנתקים מהכבלים". אחד-אחד עלו המשתתפים על הבמה והכריזו על התנתקותם מהחיבור לכבלים. החל מאותו היום התחלנו לפרסם מודעה יומית קטנה בעיתון "הארץ" ובה שמות האנשים שהתנתקו במסגרת המבצע. לומר את האמת, זה לא היה מבצע מוצלח במיוחד. כיוון שלא היתה חלופה, לא הצלחנו לסחוף אחרינו את הציבור ובסך-הכול התנתקו, במסגרת המבצע, פחות מ-500 איש. אבל המבצע הזה הכניס את חברות הכבלים ללחץ, משום שהן חששו שנסחף אחרינו את הציבור. לאורי ענבר היתה תיאוריה שאם אתה עומד ממש קרוב למישהו ומסתיר לו את השמש, אתה נראה הרבה יותר גדול מאשר במציאות, ובהתאמה, מה שאנחנו צריכים לעשות לפישמן זה הרבה רעש תקשורתי כדי להיראות בעיניו הרבה יותר מאיימים מאשר במציאות. שבוע לאחר מכן ערכנו מול משרדיו הפגנה נוספת ובה ניפצנו עשרות מכשירי טלוויזיה, במחאה על הזבל הטלוויזיוני שחברות הכבלים משדרות לציבור.

באותו חודש ערכנו גם הפגנה המונית מול ביתו של אודי רקאנטי בכפר-שמריהו. בהפגנה הזו הכרזנו על "מדינת רקאנטי" וחילקנו למשתתפים דגלי ישראל שמופיעה בהם דמותו של אודי רקאנטי, במקום המגן-דוד. במהלך ההפגנה הגיעה למקום לימוזינה שחורה שממנה יצא השחקן יורם חטב, בדמותו של אודי רקאנטי, ונשא נאום שהכריז בו על הקמתה של מדינת רקאנטי והבטיח לאזרחים הרבה שעות של טלנובלות בספרדית. בסיום ההפגנה שרו כל משתתפיה את הימנון מדינת רקאנטי (שכתב עוזי וייל והלחין צוף פילוסוף). היתה אחלה הפגנה.

הלחץ האינטנסיבי על בעליהן של חברות הכבלים נשא פרי. זומַנו לפגישה אישית עם אליעזר פישמן. הפגישה ארכה שלוש שעות, והיא נפתחה בהצהרה של פישמן כי הוא החליט לחסל את עסקיו בישראל ולרדת מהארץ, מפני שלא נותנים לו לעשות פה עסקים. הוא ניסה לשכנע אותנו שהוא לא הכתובת לטענות שלנו. אנחנו ענינו, שכל עוד הוא בעליה של חברת כבלים, הוא צריך להכיר באחריות התרבותית שיש לו.

זאת היתה פגישה מעניינת. פישמן סיפר שבמשבר המניות של שנות השמונים הוא הפסיד עשרות מיליוני דולרים והוגשו נגדו 243 כתבי-אישום. הוא אמר שזה לקח לו חמש שנים, אבל הוא החזיר את כל חובותיו "עד הגרוש האחרון" ויצא זכאי מכל התביעות שהוגשו נגדו. משפט אחד שהוא אמר נחרט לי בזיכרון: "עד שלא מטגנים אותך", הסביר, "אתה לא יודע איפה אתה חי".

כמה ימים לאחר הפגישה עם פישמן קיבלנו טלפון מטל זילברשטיין, שהיה מנהל מסע הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה ועבד, לאחר היבחרו, כשתדלן (לוביסט) של חברות הכבלים. אורי ואני נפגשנו עם זילברשטיין בקפה נואר בתל-אביב. זילברשטיין ניסה לשכנע אותנו להפסיק את המאבק בכבלים והבטיח שבתמורה ישקיעו הכבלים עשרים מיליון דולר בשנה בהפקות מקור, מתוכם חמישה מיליונים בקרן חדשה שיקימו למען הקולנוע הישראלי.

אורי ואני אמרנו בתשובה, שהמחיר להפסקת המאבק הוא חמישים מיליון דולר, עשרה אחוזים מהכנסות הכבלים. זילברשטיין אמר שאנחנו משוגעים ואין סיכוי שהכבלים יסכימו לדרישה הזו. נפרדנו בלי להסכים. בסיום הפגישה אורי שאל אותי מה התאריך. כששאלתי אותו מדוע הוא שואל, הוא ענה שהוא רוצה לזכור את פגישת חמישים מיליון הדולר הראשונה בחייו.

ניצחון בתחום החקיקה ובבית-הדין

החוק שהסדיר את הארכת הזיכיון של חברות הכבלים עבר בקריאה סופית בשנת 2000. על-פי החוק, יופנו להפקות מקור בין שמונה ל-12 אחוזים מהכנסותיהן של חברות הכבלים, חמישים מיליון דולר מדי שנה. חצי מהסכום יוקצה להשקעה בהפקות מז'אנר עליון. באותה שנה הקים משרד התקשורת יחידה לפיקוח על חברות הכבלים והלווין ברשותו של עורך-הדין שי בלום.

בשנת 2002 הסתיים בהצלחה המאבק שלנו לקביעתם של כללי נאותות הפקה בערוץ-2. בהחלטותיה של מועצת הרשות-השנייה נקבע מחיר מינימום להפקות של הזכייניות מז'אנר עליון. מחיר המינימום שנקבע לסרט תעודה של חמישים דקות בפריים-טיים הוא 75,000 דולר; מחיר המינימום להפקת דרמה הוא 130,000 דולר.

בחורף 2003 קבע פסק-דין של בית-הדין להגבלים עסקיים, שחברות הכבלים הפרו את הסכם איי. סי. פי בכל הנוגע להשקעה בז'אנר התעודה. בגזר-הדין חויבו חברות הכבלים, באמצעות נוגה-תקשורת המפעילה את ערוץ-8, להשקיע את הסכום החסר, 2.5 מיליוני דולר, בסרטי תעודה שישודרו בערוץ.

תוך ארבע שנים הצלחנו, יחד עם שותפים רבים אחרים, להגדיל את סכומי הכסף המושקעים בהפקות קולנוע וטלוויזיה ב-450 אחוז. עכשיו אנחנו מטפלים בערוץ-1, אבל זה כבר סיפור של סרט אחר.

דורון צברי הוא במאי, יו"ר איגוד הבמאים ויו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים

לקריאת הכתבה במלואה הזמן את גיליון מספר 21 של "ארץ אחרת"