הוגווארטס, בית-הספר לקוסמים: מקום בטוח לכאורה
שובו של וולדמורט והאנטישמיות החדשה
לכאורה, מתרחשות עלילות הארי פוטר בעולם הקוסמים הבדיוני, שדבר אין לו עם עולמנו. לכאורה עוסקות עלילות אלה במאבקו של ילד אחד, נדיר ומיוחד במידותיו, בכוח הרשע המאיים להשתלט על העולם. שלמה וגנר קורא את עלילות הארי פוטר קריאה בלתי צפויה, ומציע ניחוש פרוע לגבי סופו הצפוי של הספר
סדרת הספרים "הארי פוטר" נפתחת ביום נפילתו של אדון האופל, הלורד וולדמורט, הקוסם המוכשר והמרושע ביותר שקם מעולם. וולדמורט הנהיג תנועה גזענית, ששאפה לטהר את עולם הקוסמים מהמוגלגים – אנחנו, האנשים הרגילים – אשר נכנסו לתוכו. וולדמורט ותומכיו הדביקו לקוסמים שנולדו להורים מוגלגים את הכינוי "בוצדמיים", והם שואפים לחסל אותם. וולדמורט נופל ונעלם בשיא כוחו והצלחתו, לאחר שעולה בידו לחסל שניים מהגדולים שבאויביו חברי 'מסדר עוף-החול', הוריו של התינוק בן השנה, הארי. לא ברור מהו הכוח שמוריד את וולדמורט מגדולתו, אולם הוא מובס על-ידי הקסם הממית שלו-עצמו תוך כדי ניסיון לחסל גם את הארי, התינוק חסר הישע. בגלל נבואה על היוולדו העתידית של יריב ראוי לוולדמורט, בעל כוחות העולים על כוחותיו של אדון האופל, מאמין הקוסם הרשע כי הארי הוא אותו יריב, היחיד שמסוגל להשמידו, ולכן הוא מנסה להרוג אותו. למעשה, בלי שוולדמורט יידע זאת, בעצם נסיון החיסול של הארי הוא חורץ את גורל שניהם. הארי אמנם נעשה אויבו הגדול ויריבו המושבע של וולדמורט.
לכאורה, הארי עצמו אחראי במידה רבה לשובו של אדון האופל, בגלל שגיאה שעשה: הוא ריחם על זנב-תולעת, הבוגד שהסגיר בשעתו את הוריו של הארי לוולדמורט, ומנע מחברי 'מסדר עוף-החול' להרוג אותו. עקב זאת מצליח זנב-תולעת לברוח, ומסייע לוולדמורט לשוב. אולם ברור, ששגיאה זו רק זירזה במקצת את התהליך, לכל היותר; כיוון שנשמתו של וולדמורט נשתיירה, במוקדם או במאוחר היתה נוצרת ההזדמנות לשובו אל העולם
"אתה יודע", פנתה אלי יולנדה, הטכנאית הליטאית במעבדה באוניברסיטת הרווארד שעבדתי בה, אשר חזרה באותו שבוע מביקור מולדת בווילנה, ווילנוּס היא קראה לה, עיר מולדתה, "נפתחו אצלנו בשנים האחרונות המון מוזיאונים ואתרים שעוסקים בהנצחתם של יהודי ליטא. הייתי בכמה מהם בביקור האחרון. זה באמת מפתיע לגלות, איזה עושר של תרבות וחיים יהודיים היו בווילנוּס לפני המלחמה. אבל תגיד לי", אמרה באותו מבט תם שבו שאלה אותי פעם איך ייתכן שהיהודים אינם מאמינים בדבר כל-כך מובן מאליו, בהיותו של ישו המושיע הקדוש של העולם, "לאן הם נעלמו, כל היהודים האלה?".
כמו משה בבית פרעה, מתבגר הארי בניתוק גמור מייעודו האמיתי בבית דודיו המוגלגים, שאינם מספרים לו דבר על עולם הקסמים. הוא אף אינו יודע כי בעשר השנים שחלפו היו וולדמורט ומעשיו המחרידים לזיכרון כואב, אך הולך ומתרחק. הקנאים שבנאמני וולדמורט, "אוכלי המוות", הושמו בכלא אך רובם "חזרו בתשובה" וקיבלו חנינה. חלקם אפילו תפשו עם הזמן עמדות מימשל בכירות ב'משרד הקסמים'. עולם הקוסמים העדיף לקנות שקט ושיכחה, במקום לחשוף את עוצם הבגידה ואת עומקם של שורשי האידיאולוגיה הגזענית של וולדמורט.
"היהודים", אמר לי ז'יל, הפוסט-דוקטורנט הצרפתי ההומוסקסואל והליברל, שחיזר אחרי בחן מרגע הגעתי למעבדה, "היהודים הם בסדר גמור, חוץ מהעניין הזה של העם הנבחר והתאווה האינסופית שלהם לכסף".
כל זה מסתיים בגיל 11, כשהארי מתקבל לבית-הספר לקוסמים הוגווארטס, שבו מתרחשת רוב עלילתה של הסדרה. אחד הדברים שעושים את עולם הקוסמים למפחיד כל-כך הוא הסכנה המתמדת והלא צפויה: בכל רגע עלול האויב להופיע ("להתעתק") לידך ללא אזהרה מוקדמת, וכל חפץ תמים עלול להפוך ל"שער-מעבר" שיגרוף אותך כהרף-עין למקום אחר לגמרי, שם אורב לך המוות. והגרוע מכל, גם מי שאתה חושב שהוא ידידך הטוב ביותר עלול להתגלות כאויב, שהתחפש לידידך בעזרת שיקוי ה"פולימיצי", וכך לא תוכל להבדיל בין אויב לאוהב. ועם כל זאת, ישנו מקום אחד שהוא בטוח לכאורה, בית-הספר לקוסמים. קסמיו רבי-הכוח של מנהל בית-הספר, פרופסור דמבלדור, מגוננים על השוהים בתחומו ואינם מאפשרים לאויב לחדור אליו. דווקא משום כך כה קשה היא המכה שניחתת על הארי ועל חבריו בספר השישי (והאחרון לפי שעה), כשבגידתו של אחד התלמידים בבית-הספר מאפשרת את חדירתם של "אוכלי המוות" אל בין כתליו ואת חיסולו של המנהל והמנהיג האהוב והנערץ שלהם בידי האיש שהוא בטח בו לחלוטין, חבר סגל המורים, פרופסור סנייפּ.
תוכן אנטישמי מפורש
באפריל 1938 התפרסם בכתב-העת המדעי הנחשב ביותר עד היום, Nature, מאמר של הפיזיקאי הגרמני יוהאנס שטרק, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1919. שטרק היה ידוע כבר אז כנאצי נלהב, ונשפט לאחר מלחמת העולם השנייה לארבע שנים במחנה עבודה בגלל סיועו למשטר הנאצי. במאמרו מבחין שטרק בין פיזיקה "פרגמטית", שהוא מהלל אותה, לפיזיקה "דוגמטית", שהוא מגנה. שטרק יוצר זיקה וזיהוי מפורשים בין מדענים "אריים, בעיקר מהגזע הנורדי" לבין הפיזיקה ה"פרגמטית", ובין מדענים יהודים, ואיינשטיין בראשם, לבין הפיזיקה ה"דוגמטית". בסוף המאמר מצהיר שטרק, כי בשנים האחרונות הוא מקדיש את מירב מאמציו למניעת ההשפעה המזיקה של המדענים היהודים על המדע הגרמני, בגלל היותם נשאים ומפיצים של הרוח הדוגמטית. בהתייחסותו לתוכן המאמר מציין עורך כתב-העת האנגלי, סיר ריצ'רד גרגורי, כי הוא בשמחה מעניק לפרופסור שטארק הזדמנות להשמיע את דעותיו, אף כי יופתע, אם הבחנותיו יימצאו מתאימות לקידום המדע.
כשהראו לי את המאמר, נעתקה נשימתי. לא הבנתי כיצד יכול כתב-עת מדעי כמו Nature לפרסם מאמר בעל תוכן אנטישמי מפורש כל-כך, ועוד תחת אצטלה של מאמר מדעי. מאוחר יותר למדתי שהמאמר הוזמן בידי העורך, שכתב לשטארק כי קהל הקוראים יהיה מעוניין להכיר את השקפותיו בדבר "הקשר בין קבוצת אנשים 'מסוימת' לבין עשייה מדעית". מאז, המאמר שאני עצמי פרסמתי באותו כתב-עת נראה בעיניי כהישג הרבה פחות משמעותי.
החלק היותר מרגש בעיניי בתיאור מהלך שנות לימודיו של הארי הוא הרובד, שבו מתגלים להארי אירועים שונים מעברו ומעברם של הוריו. בימים קשים חוזרים ועולים בסיוטיו של הארי הרגעים האחרונים של הוריו, זעקתה של אמו המנסה לגונן עליו וצחוקו השטני של וולדמורט המשלח בה את קסמו הממית. אולם מעבר לכל אלה, מגלה הארי את עברו של וולדמורט עצמו. לקוסמים יש המצאה נפלאה שנקראת "הגיגית", המאפשרת להסתנן אל זכרונם של אנשים, ובעזרתה עורכים הארי ופרופסור דמבלדור מסעות בעקבות וולדמורט דרך זכרונותיהם של אנשים שונים, במאמץ לפענח את הפסיכולוגיה שלו ואת תוכניותיו.
במארס 1944 החלו הנאצים במסע לחיסולם המואץ של יהודי הונגריה. משפחתה של סבתי היתה מפוצלת: היא עצמה, הבת הבכורה, היתה נשואה וגרה עם שתי בנותיה, אמי ואחותה, בבודאפשט. שני האחים הבוגרים, ינצ'י ודדי, למדו בישיבות מחוץ לבית ההורים ומשם גויסו לפלוגות העבודה הידועות לשמצה של הצבא ההונגרי. שניהם ברחו מפלוגות העבוד הוסתתרו בבודאפשט, אבל יום לפני השחרור נורה דדי למוות וגופתו הושלכה לנהר הדנובה. הוריה של סבתי עם חמשת ילדיהם הצעירים חיו בעיירה קטנה בשם גלנטה, ונשלחו לאושוויץ. שתי הבנות הגדולות, נני ושושה, נמצאו כשרות לעבודת כפייה ונלקחו למחנה העבודה לנשים, שם שרדו עד סוף המלחמה. ההורים ושלושת הילדים הקטנים, שימי, איגו (יצחק) ויהודית בת ה-11, הובלו אל תאי הגזים. עד היום אני חוזר ומביט בתמונה המשפחתית היחידה שנותרה מאותה שנה ומנסה לדמיין את רגעיהם האחרונים, מנסה ולא יכול. אבל בסיוטי הלילה הגרועים ביותר שלי, הפוקדים אותי לעתים קרובות או רחוקות, בהתאם ל"מצב", אנחנו ושלושת ילדינו מובלים אל ההשמדה, ממש כמותם.
כמו משה בבית פרעה, מתבגר הארי בניתוק גמור מייעודו האמיתי בבית דודיו המוגלגים, שאינם מספרים לו דבר על עולם הקסמים. הקנאים שבנאמני וולדמורט, "אוכלי המוות", הושמו בכלא אך רובם "חזרו בתשובה" וקיבלו חנינה. חלקם אפילו תפשו עם הזמן עמדות מימשל בכירות ב'משרד הקסמים'. עולם הקוסמים העדיף לקנות שקט ושיכחה, במקום לחשוף את עוצם הבגידה ואת עומקם של שורשי האידיאולוגיה הגזענית של וולדמורט
בעזרת ה"הגיגית" מגלה הארי שוולדמורט היה בעצם "בוצדמי", בן לנישואי תערובת בין אם ממשפחת קוסמים עתיקת יחשׂ לאב מוגלג, שנטש את אמו ולא הכיר בו כבן. הוא איבד את אמו בגיל צעיר וגדל בבית-יתומים עד כניסתו להוגווארטס, שם גילה את שורשיו ואסף את כוחותיו השטניים. אחד המעשים הראשונים שעשה כקוסם מתבגר (בגיל 16), היה לחסל את אביו ואת משפחתו המוגלגית.
הארי מגלה גם, כי וולדמורט לא מת. למעשה, הוא לא יכול למות, שכן במהלך שרשרת מעשי הרצח והעינויים הזוועתיים שביצע, השתמש וולדמורט באפל שבקסמים כדי לפצל את נשמתו לשבעה חלקים, והוא שיקע אותה בחפצים סימבוליים שונים, שרק את חלקם הארי מזהה. יתרה מזאת, נשמתו של וולדמורט מנסה ללא הרף לחזור לחיים ולהשיב לעצמה את כוחה שאבד. בשנתיים הראשונות לשהותו בהוגווארטס מצליח הארי עצמו לבלום שני נסיונות כאלה, ואף לחסל הורקרוקס (כך קוראים לחפץ, המאחסן חלק מנשמתו של וולדמורט) אחד, אך לא לעולם חוסן. באחד משיאי הסדרה, בטקס אפל בבית-קברות, תוך שימוש בעצמות אביו ובדמו של הארי עצמו, מצליחה נשמתו של וולדמורט להתגלם מחדש בגוף בשר ודם ולשוב לחיים. לבד מנאמני וולדמורט המושבעים, "אוכלי המוות", הארי הוא היחיד שיודע על שובו של וולדמורט.
לכאורה, הארי עצמו אחראי במידה רבה לשובו של אדון האופל, בגלל שגיאה שעשה: הוא ריחם על זנב-תולעת, הבוגד שהסגיר בשעתו את הוריו של הארי לוולדמורט, ומנע מחברי 'מסדר עוף-החול' להרוג אותו. עקב זאת מצליח זנב-תולעת לברוח, ומסייע לוולדמורט לשוב. אולם ברור, ששגיאה זו רק זירזה במקצת את התהליך, לכל היותר; כיוון שנשמתו של וולדמורט נשתיירה, במוקדם או במאוחר היתה נוצרת ההזדמנות לשובו אל העולם.
מקור הרוע בעולם
אני עצמי התפכחתי בגלל מיקיס תיאודורקיס, המלחין היווני הנודע, לוחם למען זכויות-האדם והיוצר שחיבר את "הבלדה על מאוטהאוזן", שהייתי רגיל להקשיב לה כל שנה ביום השואה. בתחילת נובמבר 2003 הכריז תיאודורקיס במסיבת עיתונאים בנוגע ליהודים, כי "האומה הקטנה הזאת היא מקור הרוע בעולם". כשקראתי את הידיעה בפעם הראשונה, לא האמנתי למראה עיניי. קו ישר וברור מחבר בין ההצהרה הזאת לבין השמדת היהודים ואושוויץ. אחר-כך באו אמירות דומות שהשמיעו אינטלקטואלים אירופים אחרים, כמו ז'וזה סאראמאגו ויוסטיין גורדר, אבל לא הייתי צריך אותן. אני כבר ידעתי: וולדמורט חזר.
ייתכן שגם לנו, כיהודים וישראלים, יש אחריות לתהליך הזה. בוודאי נעשו שגיאות רבות, הן בניהול הסכסוך הישראלי-ערבי והן בניהול תביעות הפיצויים שלאחר השואה, שהאיצו אותו. אולם לדעתי, הוא היה בלתי נמנע. במוקדם או במאוחר, עם שגיאות אלו או אחרות, היתה האנטישמיות, בצורותיה הנבזיות ביותר, חוזרת לקרום עור וגידים.
אין זה מקרה, שוולדמורט עושה שימוש בדמו של הארי. בזכות אמו שמסרה את נפשה כדי להציל את בנה, זכה הארי לכעין חיסון נגד וולדמורט, שאינו מסוגל לפגוע או לגעת בו יותר. חיסון זה אכן עמד לו להארי בשנתו הראשונה בהוגווארטס, כשהוא סיכל את נסיונו הראשון של וולדמורט לחזור לחיים בעזרת אבן החכמים. אולם השימוש שעשה וולדמורט בדמו של הארי, כדי להתלגם בגוף ולחזור אל העולם הממשי, ביטל את החיסון והארי שב להיות פגיע כבעבר. אכן, הדבר הראשון שעושה וולדמורט בגוף שזה עתה רכש לו הוא לגעת בהארי, להתענג על יכולתו החדשה ולשמוח על הסרת החיסון.
השימוש ביהודים עצמם
דו"ח מעקב אחר אירועים אנטישמיים בעולם בשנת 2006, שהתפרסם לאחרונה, מציג עלייה חדה במספרם של האירועים אלה. במקומות מסוימים, כמו בריטניה, עלה המספר פי שניים. אולם הנתון המדאיג ביותר הוא מגמת השינוי באופי האירועים: חלה עלייה ניכרת בשימוש באלימות פיזית כנגד יהודים על רקע אנטישמי. השואה, הזוועה של מעשי הנאצים, יצרה למשך כחצי מאה מעין חיסון כנגד אנטישמיות גלויה, סיפקה כעין מעטה הגנה שדיכא את ביטוייה. אולם כעת החיסון הזה ניטל כוחו, ומעטה המגן הוסר. מה שמאפשר כיום אלימות כנגד יהודים, וכן אמירות מהסוג שהשמיע תיאודורקיס, הוא השימוש שעושה האנטישמיות החדשה ביהודים עצמם, ובעיקר בישראל. אנטישמים למיניהם נתלים בסכסוך הישראלי-ערבי כדי לטעון, כי היהודים הם-הם הנאצים החדשים ומעשי ישראל בשטחים הם השמדת העם האמיתית.
כשהארי, המצליח להתחמק מניסיון נוסף של וולדמורט לחסלו מיד לאחר שובו לחיים, חוזר להוגווארטס, הוא מגלה כי הקשיים שלו רק החלו. הזוועה הלא-נתפשת של מעשי וולדמורט לפני נפילתו משקיעה את עולם הקוסמים במצב של הכחשה עמוקה וחוסר נכונות להכיר אף בעצם אפשרות שובו של וולדמורט
כשהארי, המצליח להתחמק מניסיון נוסף של וולדמורט לחסלו מיד לאחר שובו לחיים, חוזר להוגווארטס, הוא מגלה כי הקשיים שלו רק החלו. הזוועה הלא-נתפשת של מעשי וולדמורט לפני נפילתו משקיעה את עולם הקוסמים במצב של הכחשה עמוקה וחוסר נכונות להכיר אף בעצם אפשרות שובו של וולדמורט לחיים. תחילה נתקל הארי בחוסר אמון בלבד. לבד מרעיו הטובים ביותר ופרופסור דמבלדור, אף אחד לא מאמין לסיפורו. אולם דווקא ככל שנוקף הזמן ומתרבים הסימנים המאיימים ומעשי הרצח הלא-מוסברים שמבצעים בסתר וולדמורט ואנשיו, פותח המימסד של עולם הקוסמים במסע הסתה, שתכליתו לערער כליל את אמינותו של הארי ולהציגו כמעורער בנפשו וכרודף פרסום חולני. בשיאו של המסע מודח דמבלדור מתפקידו כמנהל בית-הספר, ומחליפתו, פרופסור אומברידג' המבחילה, מנסה לדכא עד עפר את הארי ואת חבריו. רק כאשר וולדמורט מופיע בראשם של "אוכלי המוות" בלב-לבו של משרד הקסמים, מתמוטטות חומות ההכחשה ומתברר גודל המשבר שעולם הקוסמים, אשר נתפס לא-מוכן לאתגר הניצב מולו, עומד בפניו.
סדק בהכחשה
הראיון שערך העיתונאי ארי שביט ("הארץ", 27.8.04) עם מיקיס תיאודורקיס תשעה חודשים לאחר הצהרתו הדרמטית, הוא מלאכת מחשבת. יותר משהוא מציג את אישיותו ההפכפכה ואת דעותיו המבולבלות של תיאודורקיס עצמו, חושף הראיון לדעתי את טיבה של האנטישמיות כתופעה נוירוטית, לא כאידיאולוגיה. תיאודורקיס פותח בהכחשה רמה: אין, הוא אומר, אנטישמיות באירופה. זו המצאה של היהודים. הכחשה מהסוג הזה אופיינית לאינטלקטואלים האנטישמים. אפילו יוסטיין גורדר לא התבייש לטעון, מיד לאחר שפרסם את המניפסט האנטישמי הנבואי והמורעל שלו, שהוא ידיד היהודים וישראל. בהמשך הראיון מעלה תיאודורקיס זכרונות מימי ילדותו ונזכר, כיצד הזהירה אותו סבתו לא להתקרב לבתי היהודים לפני חג הפסח, שכן, לדבריה, בתקופה זו הם לוכדים ילדים נוצרים, מגלגלים אותם בתוך חביות שסכינים נעוצים בהן ושותים את דמם. כאן נסדקת ההכחשה במקצת. בהמשך הראיון עוסק תיאודורקיס באינטנסיביות באפיון הגזעי של היהודים, שאינו מותיר מקום לספק: היהודים, לדבריו, הם קנאים, תוקפנים, מתנשאים, ערמומיים ומתאפיינים בתחושת עליונות. לקראת סוף הראיון הוא נוגע בפוליטיקה: היהודים שולטים במערכת הפינאנסית העולמית, בממשלותיהן של מדינות שונות, בנשיא בוש ובמוזיקה העולמית. אפשר לראות כאן התלכדות מפתיעה בין תסכולו האישי של תיאודורקיס המלחין לבין דעותיו הקדומות ותפישתו הפוליטית. הוא סבור שהיהודים, החולשים על התזמורות הגדולות בעולם, גורמים לקיפוחו המקצועי בגלל דעותיו הפוליטיות.
הריאיון הזה מספק, למעשה, הדגמה לשלושת היסודות של האנטישמיות החדשה: היסוד הדתי, היסוד האינטלקטואלי והיסוד הנוירוטי. על היסוד הדתי לא נרחיב כאן את הדיבור. היסוד האינטלקטואלי קשור לנטייתם ולחולשתם של האינטלקטואלים להסביר מציאות מורכבת ורבת-פנים בעזרת עיקרון אחד ויחיד. אין שום גורם אחר בעולם,כמו העם היהודי שבכוחו לספק הסבר לכל-כך הרבה דברים בעלי טבע שונה: אפשר לדבר – והאנטישמים אכן עושים זאת – על מוזיקה יהודית (מאהלר), על פיזיקה יהודית (איינשטיין), על פסיכולוגיה יהודית (פרויד), על ספרות יהודית (קפקא), על ציור יהודי (סוטין), על כלכלה יהודית (פרידמן), ועוד ועוד. עיקרון זה עובר כיום שינוי צורה ומתגלם בתפישה, שלפיה מדינת ישראל היא המקור האחד והיחיד לכל המלחמות בעולם. הרעיון ה"אוטופי" של עולם ללא מדינת ישראל החליף באנטישמיות המודרנית את הרעיון הנאצי של עולם ללא יהודים, כפתרון אפוקליפטי לכל בעיות העולם.
אני עצמי התפכחתי בגלל מיקיס תיאודורקיס, המלחין היווני הנודע, לוחם למען זכויות-האדם והיוצר שחיבר את "הבלדה על מאוטהאוזן", שהייתי רגיל להקשיב לה כל שנה ביום השואה. בתחילת נובמבר 2003 הכריז תיאודורקיס במסיבת עיתונאים בנוגע ליהודים, כי "האומה הקטנה הזאת היא מקור הרוע בעולם". אחר-כך באו אמירות דומות שהשמיעו אינטלקטואלים אירופים אחרים, כמו ז'וזה סאראמאגו ויוסטיין גורדר, אבל לא הייתי צריך אותן. אני כבר ידעתי: וולדמורט חזר
אולם היסוד החשוב ביותר, בעיניי, של האנטישמיות באשר היא, הוא היסוד הנוירוטי, המקבל באופן פרדוקסלי משנה תוקף דווקא במצבים שקשה למצוא בהם "אשמים" יהודים. כאן בא לידי ביטוי עיקרון שאני קורא לו עקרון המראה החד-כיוונית, ואפשר לנסח אותו כך: כשהדברים עולים יפה, התרבות המערבית רואה במראה את דמותה-שלה. כשהדברים אינם עולים יפה, היא רואה במראה את דמותו הדמונית של היהודי, שבעטיו הדברים אינם עולים יפה. המימשלים האמריקאיים האחרונים יש בהם משום הדגמה לעיקרון זה. בגלל הזיקה המסורתית של היהודים האמריקאים למפלגה הדמוקרטית, היה מימשל קלינטון רווי יהודים ויהודים-למחצה ברמות השלטון הגבוהות ביותר. למעשה, חוץ מהנשיא וסגן הנשיא כל השאר היו יהודים או יהודים בחלקם, כולל שר ההגנה (כהן), מזכירת המדינה (אולברייט), היועץ לביטחון לאומי (ברגר), ראש הסי. איי. איי (דויטש), שר האוצר (סאמרס) ואחרים. האידיאולוגים של המימשל היו המסאים הגדולים של ה"ניו-יורק טיימס", יהודים ברובם, דוגמת תומס פרידמן וסוזן זונטאג. למרות זאת האירופים, שהתמוגגו מגישתו הליברלית של המימשל, טענו תמיד שהוא הולך "בדרך האירופית", כלומר, ראו בו את דמותם-שלהם. במימשל בוש, לעומת זאת, יש הרבה פחות יהודים ורובם נמצאים ברמות השלטון הנמוכות יותר. קשה לתאר חבורה יותר נחושה, יותר אידיאולוגית ויותר דתית מהחמישייה שהובילה את מימשל בוש למלחמת עיראק: הנשיא בוש עצמו, צ'ייני, רייס, רמספלד ופאואל, איש מהם כמובן אינו יהודי. זה יצר בעיה לחוגים הליברליים, בעיקר באירופה, מפני שעקרון המראה החד-כיוונית קובע שיהודים מעורבים בכל מה שאינו עולה יפה; אולם איפה הם? באופן פרדוקסלי, העדר היהודים מהשורה הראשונה של מימשל בוש שחרר את היסוד הנוירוטי האנטישמי, שכן אין דבר מסוכן יותר מיהודים נסתרים. או-אז הם הופכים לחבורה של "חורשי מזימות בסתר". באנגלית שמור לכך ביטוי מיוחד, Jewish kabal (מ"קבלה" במקור). אכן, זקן חברי הפרלמנט האנגליים האשים בשעתו את טוני בלייר בהיותו מוקף ב"קאבּאל" יהודי. ובכן, בסופו של דבר נמצאו כמה יהודים בפנטגון: וולפוביץ', פרל ואחרים, ואשמת המלחמה נתלתה בהם, אולם ה"טיק" האנטישמי לא נרגע, וכך נולד המיתוס בדבר ה"ניאו-שמרנות", חבורת היהודים הניאו-שמרנים שרקחו בסתר את מלחמת עיראק למען ישראל. נמצא להם גם "רבי" מיתולוגי – ליאו שטראוס, שלימד בשעתו את וולפוביץ' מדע-המדינה באוניברסיטת שיקאגו.
למעשה, תהליך דומה התרחש במאה שקדמה לגירוש ספרד, והוא מתואר ביד אמן בספרו של יונתן בן-נחום, "וידוי" (זמורה-ביתן, 1991). בשנת 1391, בעקבות שרשרת גזירות ופרעות כנגד יהודים (גזירות הקנ"א), המירו כמאה אלף יהודים בספרד את דתם לנצרות. בדומה למה שקרה במערב אירופה 400 שנה מאוחר יותר, אנשים אלה נטמעו במהירות בחברה הספרדית, וכעבור שני דורות בלבד הגיעו חלק מהיהודים האנוסים וצאצאיהם לעמדות מפתח בכל תחומי החיים בספרד הנוצרית, כולל עמידה בראשם של מסדרי הנזירים הגדולים. כתוצאה מהתחושה האיומה והנוירוטית, שיהודים נסתרים מנהלים את החברה הספרדית, הוחל בתהליך לגילוי אותם יהודים נסתרים ולטיהור החברה מהם. בדיוק לשם כך הקימו מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבל, את האינקוויזיציה הספרדית, שעינתה והוציאה להורג אלפי אנוסים "לא נאמנים"; בשיאו של התהליך כל יהודי ספרד גורשו. תהליך נוירוטי דומה, אבל יותר ברוטלי, בגלל האידיאולוגיה הנאצית, עברה החברה הגרמנית במחצית הראשונה של המאה העשרים. האם אני רומז שתהליך דומה עלול לחזור על עצמו בשנים הקרובות? למילה "רומז" אין פה מקום.
בסיומו הדרמטי והטראגי של הספר השישי – כאמור, האחרון שפורסם עד כה – יוצא הארי פוטר למשימתו האולטימטיבית והאחרונה: לחסל את וולדמורט. לשם כך עליו להשמיד את כל ההורקרוקסים שנותרו ואת וולדמורט עצמו. דמבלדור והארי מצליחים לזהות את כל ההורקרוקסים, להוציא אחד שבנוגע לטיבו יש להם השערות שונות, אך אלה אינן מבוססות.
אחד העניינים המטרידים והלא-פתורים בסדרה מתייחס להארי עצמו. כבר בשלבים המוקדמים מגלה הארי שחלק מהכוחות המיוחדים שניחן בהם אפיינו גם את וולדמורט, כמו היכולת לדבר בשפת הנחשים. יתר על כן, הוא קשור לוולדמורט בדרך מסתורית, מפני שהוא מסוגל "להרגיש" את "אדון האופל" ואף לחזות בחלומותיו בחלק ממעשי הזוועה שזה מעולל. וזאת, בלי להזכיר את שרביטי הקסם הזהים של השניים. בשלב מסוים מסביר דמבלדור להארי, כי הקסם הממית של וולדמורט שפגע בו, השאיר צלקת משוננת על מצחו וחזר אל מחוללו להשמידו, העניק לו חלק מכוחותיו של וולדמורט, אולם עניין זה נשאר ללא פתרון.
הכוח הנעלם
כעת אני מנחש ניחוש פרוע, שכן הספר האחרון עוד לא יצא לאור. לדעתי, הארי עצמו הוא ההורקרוקס האחרון. וולדמורט רצה להפוך את רציחתו של הארי לאירוע, שבו הוא יפצל את נשמתו פיצול אחד אחרון וייצור את ההורקרוקס הסופי, שיעשה אותו לבן-אלמוות. ייתכן שאף אמר את הלחש האפל, בעודו משלח את הקסם הממית בתינוק חסר הישע. אולם אז קרתה לו תקלה והלחש חזר אליו, וכתוצאה מכך שוּקע פלג נשמתו של וולדמורט בהארי עצמו, שהפך להורקרוקס. אם ניחוש זה נכון, החלק הקשה ביותר במשימתו של הארי יהיה להפריד בין וולדמורט לבין עצמו. האם יצליח בכך, או שמא ניתן לחסל את וולדמורט רק במחיר מותו של הארי? בקרוב נדע.
נוסף לאומץ המופלג ולכוחות שרכש מוולדמורט, יש בהארי כוח נוסף, נעלם, שוולדמורט עצמו משולל אותו לחלוטין ואף אינו מסוגל להעלותו על הדעת, כוח שעשוי להעניק להארי יתרון בעימות העתידי בינו לבין אדון האופל. מהותו של הכוח הזה אינה ברורה, אולם נרמז לנו בכמה מקומות שזהו כוח האהבה
לנוירוזה האנטישמית יש גם פן יהודי. בארבע השנים שחייתי בהן בארצות-הברית הרגשתי איך אט-אט משתלטת עלי הנוירוזה הזאת, הפחד, החשש: מה הם חושבים עלי באמת? האם הבחור שהעליב אותי עשה את זה כי אני יהודי והוא אנטישמי, או סתם כך? האם האנשים ברחוב שונאים אותי בגלל הכיפה? אולי כדאי להוריד את הכיפה ולשים כובע במקומה? בשלב מסוים נעשיתי עצבני כל-כך, עד כי האשמתי אדם אחד באנטישמיות ללא הצדקה. כששבתי לארץ אפפה אותי תחושת הקלה עצומה, אופורית. אולם ברור לי, שהחיים היהודיים בחו"ל כמעט בהכרח מעוררים את הרגשות הללו. אפשר לומר, כי לא ניתן להפריד בין היהודים לאנטישמיות. כל זמן שהיהודים מעורבים בתרבות המערבית, התופעה הנוירוטית של האנטישמיות על שני צדיה תוסיף להתקיים.
התרבות המערבית היא יודיאו-נוצרית. התנ"ך היא יצירה יהודית, שאת השפעתה העמוקה על התרבות המערבית לא ניתן לכמת או למחות. החיים היהודיים לצד החברה האירופית תרמו רבות לתרבות הזאת. למעשה, אפשר לראות בה ברית בין העמים האירופיים לבין העם היהודי. אבל הנישואים כשלו וכולנו, בני התרבות הזאת, הננו תולדת הנישואים האומללים. מי שקורא את "חיי נישואים" של דוד פוגל או את סיפוריו של ברונו שולץ, ויותר מכל את מכלול יצירתו של אהרן אפלפלד, מבין במה מדובר. לפחות לכאורה, אין דרך להוציא את היהודים מהתרבות המערבית או את התרבות המערבית מהיהודים, ומשום כך גם אין דרך להיפטר מהאנטישמיות.
נוסף לאומץ המופלג ולכוחות שרכש מוולדמורט, יש בהארי כוח נוסף, נעלם, שוולדמורט עצמו משולל אותו לחלוטין ואף אינו מסוגל להעלותו על הדעת, כוח שעשוי להעניק להארי יתרון בעימות העתידי בינו לבין אדון האופל. מהותו של הכוח הזה אינה ברורה, אולם נרמז לנו בכמה מקומות שזהו כוח האהבה. מבחינה תימטית, דווקא הארי, שגדל כיתום בבית דודיו הנבזיים אשר מעולם לא העניקו לו אהבה, מייצג בכוח האהבה שלו תשליל וגם תיקון לוולדמורט, יתום אף הוא, שגדל ללא אהבה ומעולם לא רכש ולא גילה אותה. לא ברור באהבה מאיזה סוג בדיוק מדובר – אהבה לעצמו, לרעיו או למשפחתו – או כיצד ניתן להשתמש בה כנגד וולדמורט, אולם באופן פרדוקסלי, ייתכן שדווקא בכוח האהבה יצליח הארי לבצע את הניתוח העצמי, להתנתק מנשמתו של וולדמורט ולגאול את העולם מעונשו של אדון האופל.
לא מן הנמנע שההיפרדות היא בלתי אפשרית, אבל יש כמה אסטרטגיות שאפשר לנסות להשתמש בהן. ניתן לכאורה – ויש שמיישמים זאת בפועל – לגדל דור חדש על תרבות ועל טקסטים יהודיים בלבד, על סיפורי התנ"ך ועל גיבורי המשנָה, במקום רובין-הוד והיפהפייה הנרדמת. בעיניי זוהי אשליה עצמית ילדותית ומסוכנת, כאחת. האם המשנה עצמה אינה תוצר של אינטרקציה בין העולמות השונים של יהודים פרושים, יהודים הלניסטים, יוונים, רומאים, נוצרים ועוד? והיכן נחביא את הרמב"ם, אמן הסינתזה בין מחשבה יהודית לפילוסופיה יוונית? ואת ספר הזוהר? ואת הרב קוק? (בלי להזכיר את התנ"ך, שחלקו כתוב ארמית, ואת "לוח השנה העברי" ששאלנו מהבבלים, ואת הכתב האשורי שאימצנו לאחר גלות בבל). אם ננסה לקלף מעצמנו, אחת לאחת, את הקליפות שאינן יהודיות-טהורות, נישאר לבסוף, כמו בצל, בלי שום דבר. עם זאת, ככל שאנו מרבים להתפעל ממספר היהודים שקיבלו פרס נובל, מיהודי זה או אחר המועמד לנשיאות במדינה זרה או למשרה במוסד בינלאומי חשוב, מסופר ישראלי שקיבל פרס יוקרתי בחו"ל או מבמאי ישראלי המועמד לאוסקר, אנו בעצם שוקעים עמוק יותר ויותר בבוץ מבחינה מנטלית. אולי צריך לנקוט אסטרטגיה הפוכה, מיסטית, של אהבת ישראל. אולי, כפי שגילו לנו האר"י וממשיכיו בתנועת החסידות, הדרך היא לחפש ולאסוף את הניצוצות שנתפזרו. ניתן להמשיל זאת למדען, המבקש למצוא את המכנה המשותף לאוסף תופעות שאינן קשורות ביניהן לכאורה, ומלכד לשם כך את רישומן למערכת צירים אחת, עד שמכוח המובהקות הסטטיסטית נחשפים גבולותיו של אותו מכנה משותף. כך גם אנו צריכים לתור ולחפש דווקא את רישומיהם של אותם יהודים, גלויים ונסתרים, ששוקעו ונטמעו בתרבות המערבית; לגלות, לאסוף, לקבל ולהכיל אותם כפי שהיו, כפי שהם, עד שמתוך כך, מתוך האיסוף והריבוי וההתלכדות, נגלה לפתע את קווי המיתאר האמיתיים שלנו, של נשמתנו, של השכינה שגלתה. או-אז אולי לא נזדקק לניתוח, ונוכל להמשיך בחיינו ללא ייסורים של היפרדות, ללא מריבות פנימיות, ללא חרמים והרחקות. פשוט נקום ונלך לנו, ונהיה אנחנו.
תגובות פייסבוק
תגובות