ארץ אחרת

נפשי כרוכה במדינת ישראל מיום לידתי ב-21 בנובמבר 1947. הורי היו ציונים נלהבים, והמדינה היהודית עמדה בראש מעייניהם. כל ילדותי הזכירו לי בגאווה שנכנסתי בבריתו של אברהם אבינו באותו יום עצמו – 29 בנובמבר 1947 – שבו הצביע האו"ם בעד החלטת החלוקה והקמת המדינה היהודית. אמי, שהיתה סגנית נשיאה אזורית של ארגון הדסה, התגאתה מאוד בדודנה ששירת בהגנה ולחם במלחמת העצמאות ב-1948, וכבר כילד נלקחתי לביקורי הראשון בישראל.

"אני מתפלל שכל תלמיד המסיים את לימודיו במכון ותופס עמדת מנהיגות בעם יחזיק בתפישה של קשר אל כל היהודים באשר הם ואחריות כלפיהם. רגשות כאלה אינם נרכשים בלא מגע ישיר עם תחייתו הלאומית של עמנו במדינת ישראל"

ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים היה למשפחתי ולי רגע של אושר ושל הקלה עצומה. אחרי 1967 זיקתי לישראל רק התעצמה. בבחרותי עבדתי שנה אחת בקיבוץ משמר העמק, ואז למדתי שנה באוניברסיטה העברית ובהיברו יוניון קולג' בירושלים. עד שהתמניתי לנשיא ההיברו יוניון קולג' הספקתי להיות מרצה אורח בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחבר המכון ללימודים מתקדמים שם. קיצים רבים ביליתי בהוראה במכון שלום הרטמן ובמכון פרדס, וקשרי עם רבים מעמיתַי שם וברחבי האקדמיה הישראלית הדוקים ביותר ומעשירים את חיי.

אחי הצעיר שירת בצה"ל והתחתן עם ישראלית. בתי הבכורה רות נולדה בירושלים, וכל ארבעת ילדי האחרים חיו ולמדו שנים רבות בישראל. בתי חנה אף השלימה בשנה שעברה תואר שני באוניברסיטת תל אביב, ובני מיכה לומד לרבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

זיקתי לישראל מתבטאת כיום באופן העמוק ביותר בתפקידי כנשיא ההיברו יוניון קולג'. בעשור כמעט של כהונתי באתי יותר משלושים פעם לישראל כדי להיות עם תלמידינו, אמריקאים כישראלים, וכדי להמחיש כמה מהותי הקשר הזה לערכי היסוד של המכון. אני גאה בכך שאפילו בימים השחורים ביותר של האינתיפאדה השנייה המשיך המכון לתבוע מכל תלמידי הרבנות, החזנות והחינוך שלו ללמוד שנה אחת לפחות בישראל. אני מאמין בכל לבי ב"עמיות" (peoplehood) היהודית, ומתפלל שכל תלמיד המסיים את לימודיו במכון ותופס עמדת מנהיגות בעם יחזיק בתפישה של קשר אל כל היהודים באשר הם ואחריות כלפיהם. רגשות כאלה אינם נרכשים בלא מגע ישיר עם תחייתו הלאומית של עמנו במדינת ישראל.

בתפקידי כנשיא ההיברו יוניון קולג' גם סנגרתי לעתים קרובות על מדינת ישראל ועל מדיניותה. לדוגמה, בקיץ 2006, כאשר ישראל לחמה בלבנון ורבים גינו אותה וטענו כי השתמשה ב"כוח מופרז" בתגובתה למתקפות החיזבאללה, לא היססתי לכתוב ב"ניו יורק סאן" את הדברים האלה: "בעידן שבו לא רק מדינות לאום, אלא גם יחידים וארגונים כמו אוסמה בן לאדן, חמאס וחיזבאללה מסוגלים לפתוח במלחמה ולהסתתר מאחורי אוכלוסיות אזרחיות, מדינת ישראל דורשת בסך הכל את הזכות המינימלית שתובעת כל מדינה בשם אזרחיה – הזכות לחיות בשלום ובבטחה מאחורי גבולות מוגנים. ממשלת ישראל אינה צריכה להתנצל היום, על אף הביקורת הנמתחת עליה, על שהיא ממלאת את חובתה הבסיסית כלפי עמה".

הארכתי בתיאור מחויבויותי האישיות והמקצועיות לישראל משום שחשוב לי להבהיר כמה איתנים הם קשרי לישראל. כתיבת ביקורת על מדינת היהודים גורמת לי כאב פיזי ממש. ובכל זאת אני עושה זאת, כי "למען ציון לא אחֱשֶה" – אם לא אשא את קולי במחאה ואם לא אזהיר מפני אי-אילו פעולות שנקטו בשנים האחרונות גורמים שונים בישראל בתמיכת הממשלה, אמעל באחריותי כיהודי הדואג לגורל המדינה ולגורל יחסיה עם העם היהודי. כי כפי שניסח זאת פרופסור שמעון רבידוביץ' בספרו הנודע "בבל וירושלים", תפישת הסולידריות המייחדת את כל בני העם היהודי, בין שהם חיים בגולה ובין שהם חיים בארץ ישראל, היא יסוד מוסד ביהדות. במקום אחר משתמש רבידוביץ' במטאפורת ההֶשמט – סימן שלוש הנקודות שאין לו ראשית ולא אחרית – כדי לבטא את הזיקה הלא-נתיקה שמחברת את היהודים בכל מקום לכדי עם אחד (הוא דיבר על האופן שבו רעיון הערבות ההדדית מבטא את חובתם של יהודים בכל מקום לדבר זה עם זה בגילוי לב וביושר). לכן אני כותב כעת בעצב רב על ההשפעה השלילית שהשפיעו כמה פעולות שביצעה ישראל במהלך השנים האחרונות על איכות החיבור שחשים היום למדינת ישראל רבים מיהודי אמריקה הצפונית. רבים מאיתנו חוששים שרוחה של המדינה היהודית עומדת בסכנה נוכח ההתפתחויות הללו. למעשה, כמה מן הפרשיות והמגמות הללו מאיימות לערער הן את האתוס הליברלי והדמוקרטי של מדינת ישראל והן את היחסים בין יהודי אמריקה לישראל. אבקש כעת לפרט במה מדובר.

סוגיות מדאיגות

בשנים האחרונות עלתה לכותרות סוגיית הגיור בישראל. זה כמה עשורים שהענין מעסיק מאוד את הקהילה היהודית, ואירועים שקרו בשלוש השנים האחרונות העצימו את הדאגות וגרמו ליהודים רבים באמריקה (וגם בישראל) להיות מודעים יותר מתמיד להשלכות המעשיות של הדיונים וההחלטות בעניין.

פסיקתו המפורסמת של הרב החרדי אברהם שרמן משנת 2007, שניתנה בתוקף תפקידו כדיין בבית הדין הרבני הגדול וביטלה רטרואקטיבית את גיורי הרב חיים דרוקמן, ערערה את מעמדם של אלפי גרים שעברו תחת מערך הגיור בראשות דרוקמן. מימי התלמוד ועד הרב קוק במאה ה-20, המסורת ששלטה בדין היהודי היתה תמיד שמעשה הגיור הוא בלתי הפיך. רוב יהודי אמריקה הצפונית מתקשים להבין את המורכבות הפוליטית שגרמה לממשלת ישראל להעניק סמכות חוקית לדעת המיעוט ההלכתית של הרב שרמן, ומתקשים לתפוש גם מדוע מסכינים הישראלים להחלטה כזו. שהרי פסיקתו של שרמן עלולה לשלול את זכויות האזרח מגרים רבים, וההשפעה האפשרית של עובדה זו על חיי האנשים האלה ועל חוגי משפחותיהם וחבריהם היא אכזרית ממש.

הבעיות הקשורות בהחלטתו של שרמן החריפו בקיץ האחרון, לאחר שחבר הכנסת דוד רותם הגיש את הצעת חוק הגיור שלו לכנסת. אין לי ספק שח"כ רותם וחלק מתומכיו אכן מבקשים לפתור את הבעיות הרבות שעמן מתמודדים רבבות ישראלים, רובם מעולי חבר המדינות, המבקשים ליהנות מזכויות בסיסיות של נישואים וקבורה אשר אמורות להיות נתונות לכל אזרח ישראלי. אנשים אלה – שלעתים קרובות נולדו לאם לא-יהודייה ולאב יהודי – חיים כיהודים, מדברים עברית, והם וילדיהם משרתים בצה"ל. הם השליכו את יהבם על מדינת ישראל, הם חולקים את גורלו הקיבוצי של עמֵנו. בהצעה להעניק סמכויות גיור לרבני ערים (שחלקם ידועים בגישתם המקלה בסוגיית הגיור) ובקביעה שגיורים שיבוצעו בידי רבנים אלה יהיו בלתי הפיכים, רותם ותומכיו – ובראשם הרב המוערך שלמה ריסקין – מבקשים בלי ספק לפתור את הבעיות העומדות בפני האנשים האלה.

אבל ההסכמה לדרישות החרדים שכל גיור בישראל יוכפף לאישור הרבנות הראשית – מוסד ששליטת החרדים בו הולכת ומתחזקת – מונעת מן ההצעה להביא לפתרון אמיתי של הבעיה. מעטים בלבד מרבני הערים יפעלו על בסיס תקדימים הלכתיים מקלים ומכלילים כדי להכניס רשמית את כל אותם חסרי מעמד יהודי-הלכתי תחת כנפי היהדות, וגיורים שייעשו בידי רבנים אורתודוקסים מתקדמים – ולא כל שכן לא-אורתודוקסים – יוטבעו ברובם בחותם של חוסר לגיטימיות בידי הרבנים החרדים שיזכו כעת בסמכות מוחלטת. הצעת החוק של ח"כ רותם רק תחריף את העמימות המשפטית שעמה מתמודדים האנשים האלה בבקשם לנהל חיים נורמליים כיהודים בישראל.

זאת ועוד: הצעת החוק של ח"כ רותם תבטל את פסיקת בג"ץ להכיר רשמית בגיורים של בתי דין רבניים רפורמים וקונסרבטיביים בישראל, והיא מעוררת את החשש כי יבוא יום ויוכנס שינוי גם בחוק השבות, שכיום מחשיב כיהודים גם את מי שהתגיירו גיור לא-אורתודוקסי מחוץ לישראל. מאחר שרוב היהודים החיים מחוץ למדינת ישראל מגדירים את עצמם כיהודים רפורמים, קונסרבטיבים או רקונסטרוקטיבים, הצעת החוק של ח"כ רותם נתפשת בידי רבים מיהודי התפוצות כהכרזת מלחמה של השררה בישראל על היהודים הדתיים-ליברליים בפרט ועל יהודי התפוצות בכלל. לכן עוררה הצעת החוק התנגדות תקיפה, מקיר אל קיר, של כל מנהיגי היהדות הלא-אורתודוקסית, וכן של ג'רי סילברמן, נשיא הפדרציות היהודיות של אמריקה הצפונית. יהודי ישראל צריכים להבין שלחוק המוצע תהיה השפעה הרסנית על אחדות העם היהודי.

החששות שהתעוררו בקרב רבים מיהודי התפוצות נוכח התחזקות השליטה החרדית בגיור קשורים בקשיים שבהם נתקלו בשנה האחרונה נשות הכותל כשביקשו לממש את זכויותיהן הדתיות כקבוצת תפילה. היהודים בישראל אדישים לסוגיה כמעט כליל, ומניחים לחרדים להכתיב את סדרי התפילה בכותל המערבי. לא כך יהודי התפוצות, שרבים מהם ראו במעצרה בנובמבר האחרון של נופרת פרנקל בגין התעטפות בטלית בכותל, ואחר כך בעיכובה ובחקירתה המשטרתית של ענת הופמן על שהחזיקה ספר תורה בעזרת הנשים, פעולות שלטוניות בלתי נתפשות.
החלטת הנשים הללו להתעטף בטלית, לשאת ספר תורה ולהתפלל בכותל לפי ההלכה עולה בקנה אחד עם התפישה השוויונית שבה מחזיקים רוב יהודי אמריקה הצפונית. רוב יהודי ארצות הברית חשים כי העובדה שמדינת ישראל אינה מבטיחה לנשים זכויות יסוד של ביטוי דתי יהודי בכותל המערבי עומדת בסתירה גמורה לאתוס הדמוקרטי שקודש במגילת העצמאות – המגילה המכריזה בגאון כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" ו"תבטיח חופש דת" וגם "מצפּון" לתושביה. פרשיות אלה גורמות ליהודים רבים, שמחויבים לישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, להטיל ספק במחויבות של ישראל לעקרונות הללו. המגבלות שמטילה ממשלת ישראל על ביטויי יהדות לא-אורתודוקסית מדאיגות ביותר, משום שהן מגלות שהמדינה מגדירה תחום מצומצם של מנהגי דת המותרים ליהודים בעלי תפישות שונות של אותנטיות דתית יהודית.

הסוגיות הקשורות ביחסי דת ומדינה בישראל – כפי שהן באות לידי ביטוי בנושאים כמו גיור ואי-הכרה או תמיכה הממשלתית בביטויים יהודיים לא-אורתודוקסיים – גורמות בלי ספק להרחקת עוד ועוד יהודים אמריקאים מישראל. אבל השפעתן עשויה להתגמד אל מול התפישות השליליות שפושטות בקרב יהודי התפוצות בנוגע ליחסה של ישראל אל אזרחיה הערבים ולפעולותיה בגדה המערבית ובעזה. אודה שאישית איני שותף לחלק מן התפישות הללו, ואני סבור שישראל נדרשת לעתים קרובות לעמוד בסטנדרטים שאינם נתבעים משכנותיה הערביות, אבל דעותי האישיות בנושא אינן העניין פה.

"הארכתי בתיאור מחויבויותי האישיות והמקצועיות לישראל משום שחשוב לי להבהיר כמה איתנים הם קשרי לישראל. כתיבת ביקורת על מדינת היהודים גורמת לי כאב פיזי ממש. ובכל זאת – אם לא אשא את קולי במחאה ואם לא אזהיר מפני אי-אילו פעולות שנקטו בשנים האחרונות גורמים שונים בישראל בתמיכת הממשלה, אמעל באחריותי כיהודי הדואג לגורל המדינה ולגורל יחסיה עם העם היהודי"

לצורך הטיעון שאני מנסה לבנות במאמר זה אומר כי אני סבור שפיטר ביינארט, במאמרו המצוטט מן ה"ניו יורק רוויו אוף בוקס" על "כשלון הממסד היהודי האמריקאי", צודק בציינו שרוב יהודי ארצות הברית, ובעיקר הצעירים שבהם, הם "ליברלים". פירוש הדבר הוא שהם מאמינים ב"שיח ציבורי פתוח", שהם נוהגים חשדנות ב"כוח צבאי" ושהם מחזיקים ב"מחויבות [בסיסית] לזכויות אדם". הציונות הקוסמת להם, הציונות שהם תומכים בה, היא ציונות שמכירה "בפלסטינים כראויים לכבוד וכמסוגלים לשלום", והם "מוכנים בהחלט לגנות ממשל ישראלי שאיננו שותף לתפישות אלה".

מפעל מורכב

נועם פיאנקו, מרצה צעיר ורהוט ללימודי יהדות באוניברסיטת וושינגטון ומחבר הספר החשוב Zionism and the Roads Not Taken ("הציונות והדרכים שלא בחרה בהן"), מתייחס בספרו לחששות ולכיוונים האלה בכותבו על "הפער המהותי בין יהדות אמריקה ללאומיות הישראלית בכל מה שנוגע ליחס בין הדאגות היהודיות והאוניברסליות". לדברי פיאנקו, "יהודי אמריקה, ובעיקר הרוב המשתייך לקהילות ליברליות, מדגישים ערכים ליברליים אוניברסליים של צדק חברתי, שוויון וסובלנות בתור המסר היסודי של היהדות". אף שהציונות ראתה תמיד את עצמה כמי שמקדמת ערכים אוניברסליים ודמוקרטיים, קובע פיאנקו, "מציאויות הקמתה של מדינה יהודית יצרו איומים קיומיים, שהפכו את מעשה שימורה של מדינה יהודית ודמוקרטית למפעל מורכב".

הניסיון לחשל רגשי סולידריות בין בני העם היהודי החיים בתפוצות והמסורים ל"תיקון עולם" לבין בני העם היהודי החיים בציון ועסוקים בבנייה ובשימור של מדינה ריבונית הוא נפיץ מטבעו. הדבר הומחש לאחרונה בפרשת פסק ההלכה שפרסם הרב שמואל אליהו מצפת, בצירוף תמיכתם 39 רבנים אחרים, ובו קבע כי הדין העברי אוסר על יהודים למכור לערבים אדמות או להשכיר להם דירות. הרבנים הישראלים, שרבים מהם עובדי מדינה, קבעו שסירוב למכור או להשכיר דירות לערבים לא ייחשב "גזענות" או "אפליה". מקהלת המחאה והגינוי שעורר פסק ההלכה גם בתוך ישראל עצמה חיממה בלי ספק את לבם של יהודים רבים בתפוצות. אישים שונים – מראש הממשלה נתניהו, דרך הרב הראשי האשכנזי יונה מצגר והרב אהרן ליכטנשטיין ועד רבנים חרדים רבים – גינו בצדק ובאופן גורף את הפסיקה הזו כשערורייתית מבחינה מוסרית. ואף על פי כן, הפרסום שניתן למכתב והידיעה שהרבנים החתומים עליו מקבלים את שכרם מן המדינה, סיפקו תחמושת לטוענים שישראל מתרחקת משורשיה הדמוקרטיים (גם אם מדובר בטענות מופרזות ולא הוגנות). ביטוי זה של חוסר סובלנות כלפי המיעוט הערבי בישראל מצד רבנים עובדי מדינה גרם שוב לניכורם מישראל של חלק מיהודי התפוצות המחויבים לערכים ליברליים.

הסוגיה המורכבת ביותר שתרמה להתרחקותם מישראל של רבים מיהודי אמריקה – ובעיקר של בני הדור הצעיר – היא סוגיית ההתנחלויות. מיד אחרי מלחמת ששת הימים קמו אישים בולטים כמו דוד בן גוריון וישעיהו לייבוביץ והזהירו מפני סיפוח השטחים מן הטעם המעשי ששליטה יהודית בתושבים הערבים של יהודה ושומרון תעמיד את עם ישראל במצבים בעייתיים מבחינה מוסרית. אלא שהשאיפות הלאומניות גברו על האזהרות והחששות. לאומנים יהודים חילונים שמחו על השליטה היהודית בשטחי המולדת ההיסטורית, וציונות דתית כוחנית רוממה את השיבה אל שטחי הארץ הללו כהתגלמות הייעוד המשיחי של עם ישראל.

הכוחות הלאומניים ממשיכים לשלוט בפוליטיקה הישראלית וגרמו לממשלות ישראל לתמוך בהתנחלויות ולהרבותן. פעולות אלה לא רק גרמו למתיחות עם ממשל אובמה – ממשל שיהודי ארצות הברית, כליברלים, ממשיכים לתמוך בו ברובם הגדול – אלא גם חייבו את ממשלות ישראל לפרוס כוחות צבא שיגנו על מיעוט יהודי מפני הרוב הערבי העוין שחי באזורים הללו, וכתוצאה מכך מתרבות ההאשמות (שאינן הוגנות, לטעמי) כי ישראל מפעילה בגדה המערבית מדיניות אפרטהייד. איני מנסה לצייר תמונה מלאה של הגורמים הפוליטיים וההיסטוריים אשר הובילו למצב הזה, ואשר אולי גם מצדיקים אותו. כל שאני מבקש להדגיש הוא שיהודים אמריקאים רבים – ובייחוד באי הקמפוסים האוניברסיטאיים – משתכנעים מן ההאשמות הללו, משום שנטיותיהם הליברליות גורמות להם לחוש אמפתיה כלפי המיעוט הערבי הפלסטיני הנתפש כמדוכא בידי כוחות הכיבוש הישראליים.

מי מאיתנו שמחויבים לתפישה של עם יהודי גלובלי ושל שותפות גורל בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות, רואים במגמות ובאירועים האלה סיבה לדאגה. המשך תמיכתה הנאמנה של יהדות אמריקה במדינת ישראל מוטל בספק נוכח מספרם הגדל של יהודים (צעירים בעיקר) החשים ריחוק או אדישות כלפי מדינה הנתפשת כמי שאינה מחויבת לערכים ליברליים ולחופש דת. אחינו ואחיותינו בישראל מוכרחים לשקול את העניין בכובד ראש יחד איתנו בתפוצות, לצורך בחינת האחריות המשותפת המוטלת עלינו להמשך קיומו של העם היהודי.

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן