דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

פלוגת ההסדר לקראת סוף השירות הצבאי: "מוראות המלחמה היו חוזרים ועולים, כמו שעלו בחלומותיי לילה לילה"

שיבוש כוונות

חיים סבתו וחגי רוגוני מגיבים על "שלושה יומני מלחמה" מאת רוביק רוזנטל ["ארץ אחרת", גיליון 3] וחולקים על הפרשנות שנתן לספרו של סבתו "תיאום כוונות", העוסק במלחמת יום-הכיפורים

השתיקה זועקת יותר

עבודה מעניינת עשה מר רוביק רוזנטל בגיליון מס' 3 של "ארץ אחרת" בהשוותו שלושה יומני מלחמה של שלושה ישראלים בני אותו דור, אלא שלפתחו של רעיון כזה אורבת גם המכשלה שבו. שהרי אם יוצאים מתוך הנחה שאכן יש כאן שלושה עולמות זרים, קריאת הספרים תיעשה מתוך אותה נקודת מוצא ולא תאפשר קריאה עדינה יותר ומורכבת יותר, העשויה לגלות מתוך תשומת-לב לפרטים הכתובים בשורות, וגם למה שבין השורות, עולם המורכב מכמה עולמות ובהם מתחים וכאבים וניגודים, וגם אמונה.

אין אני נוהג להגיב על ניתוח סיפורי, וכמדומני שכך גם ראוי. אבל הפעם קשה לי לשתוק בשל כמה עיוותים של הספר "תיאום כוונות" שקוממו אותי, ומפני שספר זה לא כתבתיו כסיפור רגיל אלא חצבתיו מדם לבי ומהוויית חיי.

רוביק רוזנטל כותב שבספרי"המתים עולים השמימה בנשיקה והופכים למלאכים". כמובן, מי שקרא את הספר "תיאום כוונות" לא יבין מנין לקח רוביק רוזנטל את הדימוי הזה, שהוא רחוק מעולמי כרחוק הנצרות מהיהדות. חבריי המתים במלחמה, שעליהם אני מספר, רחוקים מאוד מלהיות מתוארים כמי שמתים מיתת נשיקה, ואת ההפיכה למלאכים אינני יודע כלל מנין לקח. איני מכיר מושג כזה אצלנו, שאדם הופך למלאך.

רוביק רוזנטל כותב שבספרי "אין למלחמה שום מימד של זוועה. מלחמה ללא דם. ללא איברים כרותים". והרי כך אני מתאר בספרי "תיאום כוונות": "אלי אמר שאין לו קסדת טנקיסטים טובה. הקסדה שלו לוחצת מדי על האוזניים, כנראה קטנה ממידתו. הוא הלך לחפש באחד הטנקים הפגועים, להביא משם. פתאום נסוג בבהלה וחזר בפנים מבועתות… ציפורים גדולות מאוד היו מעופפות עלינו. גידי אמר שהן ציפורי טרף. הן מצויות באזור הזה של רמת-הגולן. גם יללות תנים נשמעו ונביחות כלבים".

נכון, לא כתבתי מה ראה אלי בתא הנהג כשמשך את הקסדה ומדוע פניו נתעוותו, וגם לא תיארתי על מה התנפלו ציפורי הטרף והתנים. אולי רוביק מתגעגע לכתיבה בעלת מסוג אחר, כתיבה בוטה, אבל יש צעקות אימה שנשמעות בלחישה, ויש בעתה גדולה שכל-כולה מבט עין בוהה באוויר. אין צורך דווקא לזעוק בקול גדול כדי לבטא כאב. השתיקה זועקת יותר. מן התגובות הרבות והמרגשות שקיבלתי ואני ממשיך לקבל מקוראים ומקוראות, לא נראה לי שהתקשו לחוש את הכאב והזוועה.

אמת, ספרי "תיאום כוונות" מלא אמונה. בדבר זה צודק רוביק רוזנטל. כך הרגשתי במלחמה יום-יום שעה-שעה. חשתי שהמלחמה מלאה כאב וצער ושאלות קשות מנשוא, אבל האמונה מלאה אותי

את חלום הסוכה המתעופפת לשמים והשיר שנכתב בעקבותיו הבין רוביק רוזנטל להפך מכוונתו. כמדומני, הדבר קרה גלל אי-ידיעתו את הדימוי המפורסם המופיע בגמרא, מסכת סוכה, שהנו בסיס לקטע הזה. הגמרא שם מדמה גשמים בסוכה ל"עבד בא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ואמר לו אי אפשי (=אין רצוני) בשימושך". סוכה היא סמל לשלווה, להגנה ולהשראת שכינה מתוך שמחה, ואם כן, מה מסמלת התפרקותה? הרי כך אני כותב: "ורוח חזק בא מארבע רוחות (והביטוי שולח לאיוב!) ומערבב את העולם, וארובות השמים נפתחו (והביטוי שולח לאסון המבול) וקיתון (וכל אחד מבין את ההקשר של מילה זו…) של גשמים נשפך על פנינו והיתדות נעקרות והמחיצות מתרוממות והסכך מתפזר והסוכה עפה לה וצחוק מר ומתגלגל (והביטוי כאן רומז לשורה מפורסמת מ"אבא גוריו") מארבע רוחות ולועג: איה סוכתכם?". האם לא ברורה התחושה? ואיה מצא כאן רוביק רוזנטל את אותה מתיקות, אם לא בנקודת המוצא שממנה יצא?

גם את תיאור ההליכה לאדמו"ר מאמנישוב, שמביא רוביק רוזנטל מתוך ספרי, הוא מחמיץ. שהרי עיקרו של הסיפור והמתח הטמון בו אינו בחלקו הראשון, שאותו מעתיק רוביק, אלא דווקא בחלקו השני, שאותו לא העתיק, ובו מתואר מה קרה באמת ביחס לברכת האדמו"ר: "עד ששמעתי: דוב נפל. מאותה שעה לא נראתה לי עוד דמותו של הזקן".

אבל כל ההערות הללו לא היו מביאות אותי להתרגש עד כדי כתיבת תגובה. קטע אחד קשה בעיניי, שהכאיב לי עד מאוד, הוא שגרם לכך.

רוביק רוזנטל כותב: "דוב, חברו הטוב, נעלם, ובמהלך הספר כולו מנסה חיים סבתו לגלות היכן הוא. לכאורה, בסיס לבניית דרמה של מלחמה, אבל סבתו אינו מעוניין לדעת היכן דוב, ודוב אינו חשוב יותר מן המלחמה, ואפשרות מותו של דוב אינה מאיימת עליו. דוב נופל במלחמה אבל לא מת ממש, שהרי ליד טנק שרוף נמצא תיק התפילין שלו ששמו רקום עליו. הסמל הדתי של קיומו נותר, ועל כן מותו הפרטי הופך לעניין כמעט לא חשוב. לדוב יש אמא, הוא בן יחיד לאם ניצולת שואה שעולמה נשבר מן הסתם, אבל פרט לציון עובדת קיומה של אמו חיים סבתו אינו שב אליה ואינו נחשף לשבר שלה. כמו כל המתים, דוב שם, בשמים, בעולם שכולו טוב".

עשרים וחמש שנה דמותו של דוב לא משה מנגד עיניי. עשרים וחמש שנה הכאב במבט של אמו, כשחזרתי מן המלחמה, אינו נותן לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. הכאב העמוק הזה, שננעץ בי כחרב חדה, הוא הסיבה היחידה להתפרצות מעיין הדמעות שממנו נכתב הסיפור "תיאום כוונות". כל הספר כולו, מן השורה הראשונה שלו ועד השורה האחרונה, נכתב מגעגועים לדוב ומצערה של אמו. דמותו עוטפת את כל הסיפור, ואיך אפשר לקרוא אותו באופן אחר?

אמת, הספר מלא אמונה. בדבר זה צודק רוביק רוזנטל. כך הרגשתי במלחמה יום-יום שעה-שעה, ועל כך אני מספר. חשתי שהמלחמה מלאה כאב וצער ושאלות קשות מנשוא, אבל האמונה מילאה אותי. אני יודע שבעיני מי שאינו מאמין התופעה הזו מוזרה. הוא סבור שאמונה של אנשים דתיים היא ים של רוגע ושלווה ונעימות, בלא מתח ובלא שאלות ובלא כאבים. אבל לא זאת האמונה שלימד אותנו אברהם אבינו ולא זאת האמונה שלימדו אותנו חכמינו. האמונה כוללת אהבה ויראה, ביטחון וכניעה, וגם את הכאבים וגם את הזעקות וגם את ההודיות וגם את השאלות, "ומתוך שיודעים שאלוהיהם אמיתי הוא לא כיזבו בו".

ולבסוף, רוביק היקר, אני מגיב על כתיבתך כי הכרתי ברגישות שלך. דע כי למרבה הפלא, העולמות שלנו, שלי ושל גידי אחיך זכרונו לברכה, לא היו כה זרים כמו שאתה מתאר. בפלוגה אחת שירתנו, באוהל אחד ישנו. הרבה שוחחנו, גם על ברכט וגם על הרמב"ם, לילות וימים, והרבה אהבנו. ייתכן שבחברה הישראלית החדשה, שבה איש אוחז בציציות ראשו של רעהו ומורטן וכל קבוצה מתחרה בעוצמת המהלומות והגידופים שתטיח באחרת עד שתכריע אותה, נראים הדברים מוזרים, שבן ישיבה ואיש השומר-הצעיר שוחחו יחדיו בניחותא, אבל מה לעשות? כך זה היה בפלוגת הטנקים שלנו, של בני ישיבות-ההסדר והנח"לאים מן הקיבוץ הארצי, לפני שלושה עשורים.

חיים סבתו
מעלה-אדומים

ספר שכולו אמת

ספרות מלחמה היא ז'אנר מיוחד. אדם מוטל אל המציאות הכאוטית הנוראה הזאת ללא כל הכנה. האימונים הצבאיים שקדמו לה אינם אלא משחק לעומתה. מי יכול לספר באמת מה עבר עליו שם? מי יכול לכתוב על כך? ואף על פי כן, מיום שתמה המלחמה מחפשים הלוחמים את הספר שיספר את סיפורם. מוזר, אך יש והם מוצאים מה שחיפשו. הדור של מלחמת העולם הראשונה מצא את סיפורו ב"במערב אין כל חדש" של רמארק. ס. יזהר, אורי אבנרי ונתיבה בן-יהודה היו לפה ללוחמי תש"ח. שנים עברו עד שנכתב משהו על מלחמת יום-הכיפורים. עתה זכינו ל"תיאום כוונות" של חיים סבתו.

רוביק רוזנטל פותח את מאמרו, המתייחס גם ל"תיאום כוונות" (בדברי אתייחס רק לאותו חלק במאמרו העוסק בספר זה), במלים: "שלושה יצאו למלחמה". השלושה הם חיים סבתו, יורם קופרמינץ ואחיו של רוביק, גידי, שלא חזר. כמה נחמד לגלות בדבריו רמיזה תלמודית ("ארבעה נכנסו לפרדס" וגו', חגיגה י"ד), וגם הד לשיר העם הצרפתי "שלושה מתופפים יצאו אל המלחמה". אך אני, משום מה, נזכרתי דווקא בשורותיו של ברכט ("שאלות של פועל שקורא", עברית: ה. בנימין): "אלכסנדר הצעיר כבש את הודו. / הוא לבדו? / קיסר היכה את הגאלים. / האם לא היה לפחות טַבָּח אתו?…"

שכן, לא רק שלושה יצאו אל המלחמה, אלא עוד כמה, והם בעצם רבים, רבים מאד. וגם אני הייתי שם. השלושה כתבו על אותה מלחמה, ובספריהם מגלה רוזנטל למגינת לבו ש"הכתיבה אינה מקרבת בין העולמות, אלא מרחיקה אותם עוד יותר זה מזה". והוא כבר נותן בהם סימנים: אחד דתי, אחד אקזיסטנציאלי, אחד אוניברסלי. לו עוד שלושה ספרים בידו היה מדביק בוודאי עוד שלוש תוויות. מכל מקום אני, שעברתי כמעט אותו נתיב קרבות שעבר גיבורו של חיים סבתו, לא כך הרגשתי כשקראתי את "תיאום כוונות". אני, חילוני בן חילוניים שכמותי, גיליתי דווקא שעולמי קשור בעולמו של מי שהמבקר אץ להדביק לו את הגינוי הסטריאוטיפי, הפוסל-מראש: "האדם הדתי השלם". חשתי בתודה שהנה סוף-סוף נכתב הספר שלי, שחיים סבתו ידע בכתיבתו לספר גם אותי, הרחוק מאמונתו.

כבר שנים אני מחפש את הספר "שלי" על המלחמה הזאת. כמה שמחתי על "גילוי אליהו" הנפלא של ס. יזהר, אלא שהוא נכתב בעיניים אחרות, לא של הלוחם הצעיר שהייתי אני אז, וגם לא על אותה גזרה, ואף על פי כן הוא קרוב ללבי מאד. אבל אז הגיע לידי "תיאום כוונות" חוטים רבים קושרים בין ספריהם של ס. יזהר ושל חיים סבתו: שניהם סובבים סביב חיפוש חייל נעדר: האחד מחפש את חתנו אליהו, האחר את חברו דוב. שניהם מספרים את סיפורם בגוף ראשון, ומוסיפים נקודות מבט בהביאם גם מדברי חיילים אחרים. אך ההבדל הוא עצום: סיפורו של ס. יזהר מתרחש בסיני, של חיים סבתו – ברמת הגולן. ס. יזהר בא אל המלחמה כעיתונאי מבוגר ולא כלוחם, והא משקיף עליה מבחוץ וממרחק. חיים סבתו-לוחם צעיר המצוי בתוך הקרבות. הבדל אחר הוא בלשון: לשונו של ס. יזהר עשירה ושופעת, לשונו של חיים סבתו תמציתית וחסכונית. לא אכחד: כשלקחתי את הספר בידי, היו בי דעות קדומות על המחבר המשמש היום רב בישיבת מעלה-אדומים. גם פחד היה בי, פחד לפגוש שוב את מה שלא רציתי לפגוש ולא יכולתי שלא לפגוש. בכל זאת פתחתי את"תיאום כוונות"וקראתי אותו בהתרגשות עצומה, שכן מצאתי את מה שחיפשתי, את המלחמה שלי. ולא רק את ההתארגנות במחנה יפתח, ומעבר הירדן בגשר אריק (חיים סבתו עובר בגשר בנות-יעקב) שחיילי ההנדסה מכינים אותו לפיצוץ, והעלייה לחושנייה, והטנקים שנפגעו, וההרוגים, והנגמ"ש של פלוגה ב' העולה באש ואנשים בוערים קופצים ממנו, וההבקעה בחאן-ארנבה, והמנוסה מהטנקים העיראקיים בכפר-נאסג', ותל ענתר, וכל התוהו-ובוהו הזה שמאז והיום ולעולם הוא חלק מעולמי. לא רק המקומות והמראות, לא רק ה"תפאורה", כדברי רוביק רוזנטל, לימי המלחמה שלי, אלא גם התחושות שאין להן מלים.

לא רק שלושה יצאו אל מלחמת יום-הכיפורים, אלא רבים, רבים מאוד. וגם אני הייתי שם. אני, חילוני בן חילונים שכמותי, חשתי בתודה שהנה סוף-סוף נכתב הספר שלי, שחיים סבתו ידע בכתיבתו לספר גם אותי, הרחוק מאמונתו

כתיבתו של חיים סבתו הפתיעה אותי. סבתו (או: גיבור ספרו) הוא לא מה שקרוי "משלנו". הוא לא מבני הארץ האשכנזים-חילוניים, לא צמח במושבה (כמו ס.יזהר) בתנועת הנוער (כמו רוביק רוזנטל), או בקיבוץ של השומר הצעיר (כמוני). יליד מצרים, הגיע כילד לארץ, תחילה לטבריה, אחר-כך לבית-מזמיל שבירושלים, שם גדל ולמד בתלמוד-תורה ובישיבה. סיפור חייו שזור בעלילת "תיאום כוונות". אכן, יש בו מין אחרוּת. במלחמת יום-הכיפורים הוא איש צוות טנק, תותחן במקצועו, הנלחם ברמת הגולן. בעת ההתארגנות החפוזה לקראת היציאה למלחמה הוא אינו מספיק לבצע תיאום כוונות בתותח הטנק. והרי "תותחן לא יוצא עם טנק בלי תיאום כוונות" (60). כאשר הוא מחפש חוט תפירה כדי לאלתר אמצעי לתיאום (כי מכשיר לתיאום אין למצוא שם) הוא רואה בפעם האחרונה את חברו דוב. שני אירועים אלה – החמצת תיאום הכוונות ואובדנו של דוב – הם העמודים שעליהם נשענת עלילת הספר. עלילה לא כרונולוגית, שבה מתערבבים העבר עם ההווה, העלייה לרמת הגולן עם העלייה לארץ, לטבריה תחילה, מראות מלחמה עם תמונות ילדות בשכונה הירושלמית. ועלילה חיצונית של קרבות משולבת עם עלילה פנימית של איש מאמין הנאחז בחרדה בפסוקיו ובאמונתו.

לשונו של חיים סבתו היא תערובת מוזרה של לשון סיפורי יראים ("הלבנה עמדה בטהרתה. ענן קל לא העיב עליה. מַמתנת היתה בענווה שיבואו ישראל ויקדשו אותה […] שורות שורות של חסידים היו מרקדים כנגדה", 9), עם לשון חיילים עכשווית ("צוות, היכון לעלייה על הטנק! צוות, עלה! נהג, ימינה חזק! תותח חלול אלפיים, טנק על, אש! […] אל תחלום! במלחמה לא תוכל לחלום. כבר העלו אותך על הכוונת. כן המפקד, אני משתדל…", 12).

לשון זו הופכת להיות חדה ומדויקת, כשהיא באה להעביר תחושות שאין להן שיעור:

הנה טיקטין מתגלגל בוער עם ג'ריקן מים, והמט"ק צועק: תותחן, אש, אש! יורים עלינו! ואני משיב: אבל אין תיאום כוונות! והצריח של הטנק שמולנו מתעופף באוויר וחוזר ונוחת ככדור אש. ורוני אומר לי: לא מצליח לצאת, התותח שלך חוסם את המדפים, ואמא של דוב אורזת עוגות גבינה בפנים מתוחות, ואביו נושק לו, ודוב מנפנף לי לפרידה ביפתח והסמג"ד מזרז אותו להצטרף לאחד הצוותים והוא עוד מספיק לומר: חבל שאנחנו לא ביחד. באמת חבל. וקווי הבוהק עולים מן השמש המסנוורת ומכסים לי את כל הכוונת, ואני מאמץ את כל שרירי העין לראות משהו, ואיני רואה ולא כלום, רק איזה לובן, אני יודע שבאותו רגע תותחן הטי חמישים-וארבע שמולנו מעלה אותנו על הכוונת… (חיים סבתו, "תיאום כוונות", 41).

ויש שהלשון מושחזת באירוניה דקה: "לא שכחתי את הרגע שלא הרשו לאלי הטען ולי לאכול בחדר האוכל של הימ"ח שלנו. אתם אוכלים בשטח, אמרו. אנחנו, שהטנק שלנו נפגע וירדנו מן הרמה למהר ולמצוא טנק חדש לעלות אתו חזרה למלחמה, עמדנו כנזופים בפתח חדר האוכל, עייפים ורעבים, מסתכלים על חיילי הימ"ח שנכנסים לאכול ויוצאים מפטפטים, ואיש אינו אומר לנו דבר" (חיים סבתו, "תיאום כוונות", 75). איזה לוחם לא חווה השפלה כזו. וגם: כמה חיילים מספרים את קורותיהם בתחקיר. התחקירן שואל שאלות, הקוטעות את רצף המחשבה של הנחקר, ונשמעות מגוחכות ונטולות הקשר. בתחקיר מספר אלחנן שהבחין באיזה חייל, שהיה כנראה קצין טיווח. "קצין טיווח של ארטילריה או קצין קישור לחיל-האוויר? התערב התחקירן ושאל. אלחנן לא ידע להשיב […] כנראה פרשת קצין הקישור היא נקודה חשובה בחקירת המלחמה הזאת, חשבתי לי, מנסה להיזכר אם אני נתקלתי באיזה קצין קישור. מי יודע, אולי אם היה לנו איזה קצין קישור היינו ניצלים מן המארב במחצבה" (חיים סבתו, "תיאום כוונות",120-119 ). לשון הכלאיים היפה שארג חיים סבתו עריבה לי. הרי היא לשון בני-אדם, ההופכת בקריאה להיות גם לשוני שלי.

אלא שרוביק רוזנטל חושב אחרת. הוא יודע כנראה איך צריך לכתוב על מלחמה. בקלילות אופיינית הוא מרדד את כתיבתו של חיים סבתו במין הכללה ידענית: "התיאורים של סבתו דומים מאוד לתיאורי מלחמה בכלל ומלחמת יום-הכיפורים בעיקר". כמה ספרים כבר קרא על המלחמה ההיא? ואני חשבתי: כה מעטים הם, נער יספרם… בספר "תיאום כוונות"יש תפקיד חשוב לאמונה, לתפילה, לשוועות ולנדרים, ולדידו של רוביק רוזנטל, אדם שיש בו אמונה הוא, מן הסתם, פסול לעדות. כדי לאשש קביעתו זו הוא מצטט קטע שבו המספר ודוב חברו הולכים במוצאי יום הכיפורים בדרכם לתחנת האיסוף ופוגשים באדמו"ר של חסידי אמשינוב: "רמזו לנו החסידים שבעל מופתים הוא האדמו"ר, וברכתו עושה רושם. קרבנו אליו […] עטף האדמו"ר את ידי בשתי ידיו כשהוא מלטף אותה בחום, הביט בי ואמר: תיפול עליהם אימתה ופחד, תיפול עליהם אימתה ופחד, עליהם ולא עליכם" (חיים סבתו, "תיאום כוונות", עמ' 13). מה שמוכיח, לדברי המבקר, ש"התוהו ובוהו הזה [של המלחמה] אינו מבלבל את החייל-הכותב ואינו מאיים עליו". אך אם נביט בקטע השלם נגלה שרוביק רוזנטל הוציא דברים מהקשרם ושיבש כוונתם. שהרי המשך הקטע, שאותו לא ציטט, סותר את דבריו מכל וכל ומפריכם בעליל. וכך נראה הקטע יחד עם המשכו הישיר: "הביט בי ואמר: תיפול עליהם אימתה ופחד, תיפול עליהם אימתה ופחד, עליהם ולא עליכם, ושקטתי. עד ששמעתי: דוב נפל. מאותה שעה לא נראתה לי עוד דמותו של הזקן" (שם). האם זה מעיד שהחוקים החדשים הפועלים בכאוס של המלחמה "אין בהם כדי לערער את מקומה של המלחמה בתוך מערכת העולם השלם של חיים סבתו"? לא, רוביק רוזנטל, זה אומר את ההפך הגמור. תקרא ותראה.

בקטע אחר מספר אלחנן, הלוחם הדתי ששמו כבר הוזכר כאן, איך דיבר עם אנשי צוותו החילוניים על התפילה ועל האמונה: "רמי וחנן הביטו בי והקשיבו לי. לא ידעתי אם הצלחתי לשכנע אותם, גם לא ניסיתי. רק דיברתי מהלב ורציתי לעודד. אולי גם את עצמי […] אחרי המלחמה אמר לי חנן: באותו ערב נורא קינאתי בך שאתה יכול להאמין. בטח היה לך יותר קל. אינני יודע, אמרתי" (חיים סבתו, "תיאום כוונות", 122). האמונה אצל חיים סבתו אינה מגן ואינה שכפ"ץ. היא רצופה ספקות ושאלות. מי שלא רואה זאת אינו רוצה לראות.

בא רוביק רוזנטל ובפיו דרישה נוספת: מי שכותב על מלחמה, עליו לכתוב את הפחד: "במשך כל זמן הקריאה שאלתי את עצמי אם אינני מחמיץ רובד נסתר של אימה המצוי כאן […]? התאמצתי למצוא את האימה מתוך התקוממות […]. ואם לא מצאתי, האם זה מפני שחיים סבתו ואנוכי לא באנו מאותו מקום?" התשובה לשאלה זו פשוטה: אכן, החמצת. לא קראת. לא הבחנת. טחו עיניך. הספר מלא אימה, גם אם היא לא נאמרת מפורשות. אך יש והיא עולה אל פני השטח. למשל, הקטע שבו מוזכר הרמב"ם כמי שאמר "שאסור לו לאדם שייָרא עצמו במלחמה". והמספר תמה על כך: "ואיך אפשר לו לרמב"ם שיצווה על האדם שלא יתיירא ליבו במלחמה? וכי אין אנו זוכרים אותו לילה שקודם הפריצה לחאן-ארנבה […] וידינו רעדו מעצמן ושינינו נקשו בפינו זו לזו […]? וכי יכולנו שלא נתיירא?" (חיים סבתו, "תיאום כוונות",163 ). ויש עוד מקומות: "מוראות המלחמה היו חוזרים ועולים, כמו שעלו בחלומותי לילה לילה" (חיים סבתו, "תיאום כוונות",41 ). מוראות זה רבים של מורא, למי שלא יודע. האמת, לי נראה שכמעט אי-אפשר לכתוב על הפחד, ומה שכתב חיים סבתו, גם זה רב.

אהבתי את "תיאום כוונות" של חיים סבתו כי הוא ספר על המלחמה ההיא ועל אותם מקומות, והוא נכתב מנקודת מבטו של לוחם כמונו. ספר שבלשונו המיוחדת מעביר אלינו את עומק התחושות שחווינו, והוא כולו אמת. כשסיימתי לקרואאת "תיאום כוונות"צלצלתי לשני אנשים. לאורי לין, רעי כאח לי, שהיה אתי כל אותם ימים בכל אותם מקומות, והפצרתי בו שיקרא. רק אתה תבין איך אני קראתי אתהספר הזה, אמרתי לו. הטלפון השני היה למחבר שאיני מכירו. הודיתי לו. אני מסכים עם דבריו: "מי שהיה במלחמה הזאת יכול לספר ולספר, ומי שלא היה בין כך לא יאמין" (חיים סבתו, "תיאום כוונות", עמ' 20).

חגי רוגוני
חיפה

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 4: "אין לאן לברוח". לחצו כאן להזמנת הגיליון

חגי רוגוני הוא מרצה ללשון ולספרות במכללת אורנים ומורה בתיכון ליאו בק בחיפה

הרב חיים סבתו הוא מראשי ישיבת ההסדר במעלה אדומים וסופר. מספריו: "תיאום כוונות", "בואי הרוח", "אמת מארץ תצמח"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה