ארץ אחרת

כנגד ארבעה מסמכים דיברה מדינה: "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" מטעם הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות; "הצהרת חיפה" מטעם המכון הערבי למחקר יישומי 'מדה אל-כרמל'; "החוקה הדמוקרטית" מטעם הארגון 'עדאלה'; ו"חוקה שוויונית לכל?", נייר עמדה מטעם 'מרכז מוסאוא', שחיבר ד"ר יוסף ג'בארין. אין זו מהומה על לא-מאומה: מסמכים אלה מציבים אתגר מוסרי ומעשי הן בפני הרוב היהודי, והן בפני המיעוט הערבי במדינת ישראל. מותר אולי לתהות לפשר החזרה המיותרת לכאורה בכותרת המסמך "החזון העתידי", אך נראה שסימן השאלה המרחף בסוף הניסיון לקבוע "חוקה שוויונית לכל" מצביע על כך, שמחברי המסמכים עצמם הטמיעו את היסוד האוטופי של קריאתם. כמדומה, אף הם אינם מצפים לשינוי כביר, ואולי מכוונים את מאמציהם יותר מכל פנימה, אל הציבור הערבי עצמו, והרחק החוצה, אל מעבר לגבולות המדינה, אל דעת הקהל העולמית. ואולם, אם מבקשים הצדדים להימנע מגלישה אל מדרון של דמים, מוטלת חובת ההוכחה על שניהם. הגם שארבעת המסמכים עומדים בסימן כשלונות קודמים להגיע להסכמה יהודית-ערבית בישראל, הם עשויים לפתוח צוהר להידברות בין שתי הקהילות, לדו-שיח שנכון וניתן להגיע אליו בידיים נקיות ובלא דעות קדומות.

המסמכים אינם זהים, אך חוט-שני רעיוני שזור בהם, ומתווה דיאגנוזה ורצפט ברורים. האבחנה היא אתנוקרטיה, המרשם – דמוקרטיה הסדרית. כל עוד ישראל היא יהודית, היא אינה מדינה דמוקרטית, ולפיכך עליה לשנות את משטרהּ למשטר שיעניק לאזרחיה הערבים שוויון מלא ברמה הפרטית והקיבוצית. מטבע הדברים, מתמקדים מחברי המסמכים במצב הישראלי, אך מושגי המפתח שאובים משיח אקדמי חדש למדי, שעניינו מדינות המתאפיינות ברבגוניות דתית, אתנית ולשונית. קצרה היריעה מלבחון את כלל מקרי המבחן, אך דומה שפטור בלא כלום אי-אפשר ואף לא רצוי, שכן זהו בדיוק המבט אל החוץ, המאפשר לשוב ולהתבונן פנימה בעיניים חדשות וחדות יותר. השוואה זו עשויה לסייע בידינו להטיל אור על העיקרון האתי-פוליטי, שראוי להנחות את בירור המתח היהודי-ערבי בישראל: זכות ההגדרה העצמית, על שני מימדיה: זכותו של הפרט לזהות קיבוצית וזכותו של הקיבוץ להישרדות. הזכות לזהוּת ולהישרדות היא עניין מכריע להבנת קובלנות הערבים וטענות-הנגד של היהודים, והיא שצריכה להנחות את הדיון בהן.

קנדה: מולדת אחת לשני "עמים"

נרחיק תחילה את עדותנו אל מעבר לים, אל קנדה, אל היחסים הסבוכים בין צאצאי המהגרים מצרפת לקהילה של דוברי האנגלית בה. זהו אחד האילנות הגבוהים שמחברי המסמכים נתלים בהם, כדוגמה ומופת לרב-תרבותיות ולדו-לשוניות המחוללות דו-קיום בשלום. ואכן, להוציא פרקים חטופים יחסית בהיסטוריה הקנדית, לא גלש העימות הצרפתי-אנגלי לכלל אלימות. עם זאת, גם לאחר שתי מאות ומחצה, המתיחות בין הקהילות נשארה בעינה, ולעת-עתה אין היא צפויה להיעלם. המתיחות המתמשכת שימשה קרקע פורייה לצמיחתם של הוגי דעות מרכזיים בתחום הסדרת יחסי רוב ומיעוט במדינה דמוקרטית. אחד המשפיעים שבהם הוא הפילוסוף ויל קימליקה (Will Kymlicka), שתורתו מבוססת על ההבחנה בין "מיעוטים לאומיים", ילידיים, לבין "מיעוטים רב-אתניים", מהגרים וצאצאיהם. בעיני קימליקה, בעוד למיעוט ילידי מגיעות זכויות קיבוציות ייחודיות במסגרת המדינה, הרי לקהילת מהגרים מגיעות זכויות אזרחיות (על בסיס פרטי) בלבד, שכן הם בחרו מרצונם החופשי להגיע למדינה קיימת. על בסיס הבחנה זו פסק קימליקה, כי למיעוט של דוברי הצרפתית בקנדה מגיע מעמד מיוחד, שהמהגרים אינם זכאים לו.

בדור האחרון – בין היתר, בהשפעת רוח הרב-תרבותיות והפוסט-מודרניות – עשו דוברי הצרפתית כל שלאל ידם כדי להתנער מזהותם האתנית. לפיכך, בחרו במהלך בלתי שכיח: ה"צרפתים-הקנדים" היו ל"קוויבֶּקים"; הם המירו זהות אתנית, המדגישה את קשרי השׁאֵרוּת, בזהות טריטוריאלית, המדגישה את היסוד האזרחי-פטריוטי של הפרובינציה

סוגיה זו צפה ועולה במסמכים שמדובר בהם, המדגישים כי זהותו הילידית של המיעוט הערבי מחייבת הכרה במעמדו כ"מיעוט-מולדת". ואולם, בשעה שהצרפתים-הקנדים מכירים גם באנגלים כילידים ורואים בקנדה מולדת משותפת לשתי הקהילות, מספרים מסמכי החזון והחוקה סיפור אחר, ולפיו "בסוף המאה התשע-עשרה החלה התנועה הציונית את מפעלה הקולוניאליסטי-התיישבותי בפלשתין" (הצהרת חיפה, עמ' 9), כדי לבנות את מדינת ישראל, שהנָּה "תולדה של פעילות קולוניאליסטית" (החזון העתידי, עמ' 9), ואשר "קמה על חורבותיו של העם הפלסטיני" (חוקה שוויונית לכל?, עמ' 11); לפיכך, עליה "להכיר באחריותה לעוולות אל-נכּבה והכיבוש" (החוקה הדמוקרטית, עמ' 4).

עמדתו של קימליקה ותרגומה לשפת המסמכים שלפנינו מעלים תמיהה ותהייה: היש בנמצא קהילה שאין בעברהּ הגירה? אמת היא, כי בעת שהחלה ההגירה הציונית לפלשתינה-ארץ-ישראל היו הערבים בה הרוב, אך הלוא גם הם צאצאי מהגרים ומתיישבים, ממש כמו קודמיהם – הביזנטים, הרומים, הפלשתים, העברים, הכנענים ועוד כהנה וכהנה עמים ושבטים למכביר, אשר נבנו על חורבותיו של העם שממנו ירשו את הארץ. הנושאים כולם את אות הקלון הקולוניאליסטי? הראוי לקבוע קו תיחום בזמן, שמעבר לו תיחשב הגירה למעשה של בחירה השולל מאותה קבוצה את מעמדה הילידי, ולפיכך גם את זכותה להגדרה עצמית? קימליקה גורס, שקו התיחום הוא עת הקמת המדינה המודרנית. החלת תבחין זה על קנדה מאשרת את מעמדם הילידי של הצרפתים והאנגלים (אך שוללת אותו מהמהגרים שבאו למדינה לאחר 1867); החלתו על ישראל מעניקה אותו מעמד לאזרחיה הערבים, אך בה-במידה גם לתושביה היהודים (שבעת הקמת המדינה, גם קודם לפלישתם של צבאות ערב, היו רוב מוחלט בה). אכן, אבן-הרֹאשָׁה לכל דו-שיח יהודי-ערבי בישראל הנָּה ההכרה המשותפת, שאדמת המריבה היא מולדתם של שני העמים. במובן זה דוחים ארבעת המסמכים את הדיאלוג שהם מבקשים לקרב, שכן הדו-שיח היחיד שיכול להתנהל בין אוכלוסייה ילידית לכובשים קולוניאליסטיים הוא על אופני העזיבה של אותם כובשים. משמח, אפוא, להיווכח כי לפחות מהבחינה הזאת מחברי המסמכים מצויים כנראה במיעוט בקרב בני עמם: "מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2004" מגלה, כי קרוב לשני שלישים מהנשאלים הערבים רואים בישראל "מולדת משותפת" לשני העמים. למרבה הצער, רק למטה ממחצית מהיהודים הביעו את הסכמתם עם קביעה דומה.

התנערות מהַמשָׂגה קולוניאליסטית אין בה די. זהות קיבוצית היא עניין סבוך יותר מיחסה של הקהילה לאדמה, משאֵלה של ילידוּת וזרות; היא תלויה גם בשאלה, כיצד הפרט מדמיין את עצמו כחלק ממכלול חברתי, ובדרכו להגדיר את אותו מכלול. כאן ניכר ביתר שאת השוני המאלף בין קנדה לישראל. בניגוד מובהק למקרה היהודי-ערבי, שבו טוען כל צד לזהות אתנית, מגלמת קנדה את ההפך הגמור: הוקעה מניה וביה של האתנו-לאומיות. האנגלים ממילא מעולם לא הגדירו עצמם כקהילה אתנית, קל וחומר ייחודית, אלא העדיפו לראות בעצמם אזרחי קנדה דוברי אנגלית, בעלי זיקה מיוחדת לממלכה המאוחדת. מנגד, במשך למעלה ממאה שנים זיהו עצמם הצרפתים-הקנדים כקהילה אתנית ייחודית. והנה, בדור האחרון – בין היתר, בהשפעת רוח הרב-תרבותיות והפוסט-מודרניות – עשו דוברי הצרפתית כל שלאל ידם כדי להתנער מזהותם האתנית. לפיכך, בחרו במהלך בלתי שכיח: ה"צרפתים-הקנדים" היו ל"קוויבֶּקים"; הם המירו זהות אתנית, המדגישה את קשרי השׁאֵרוּת, בזהות טריטוריאלית, המדגישה את היסוד האזרחי-פטריוטי של הפרובינציה. כך גם היתה השפה הצרפתית מסממן של "משפחה מורחבת" לביטוי לאזרחות טובה ולערך מוסף במאבק למען עצמאות החבל. ניסוי חברתי מרתק זה עדיין נמצא בעיצומו ואחריתו מי ישורנה, אך ברי כי לעת-עתה אין לו מקבילה בקרב היהודים והערבים שבין הים לירדן. בניגוד לקנדה הפדרלית, שבה מוענקות זכויות אוטונומיות-למחצה על בסיס אזרחי-טריטוריאלי (קוויבֶּק, יודגש, הוא אך מחוז אחד מתוך 11), במסמכי "החזון העתידי" שפורסמו בישראל יש קריאה למתן זכויות על בסיס קיבוצי אתנו-לאומי מובהק.

ישראל: עם יהודי? עם פלסטיני?

לכאורה, הכרה הדדית ומשותפת של הקהילות בזהותן האתנית היתה עשויה להניח מצע מוסרי הולם לדיון באופני הישרדותן הפוליטיים, ובדרכים להגשמת זכות ההגדרה העצמית של הקולקטיב. אך פני הדברים אינם כה פשוטים. זהותם האתנית של היהודים והפלסטינים כאחד מאותגרת מבפנים ומבחוץ גם יחד. לכאורה, הוכרע זה כבר הפולמוס ביחס לשאלת היותם של היהודים עדה, עם או קהילה דתית או אתנית – לטובת האפשרות השנייה: רוב בני הקהילה מזהים עצמם כחלק מעם עולם, בין אם מחויבים הם לקיום מצוות ההלכה ובין אם לאו. אך החלופה לא עברה מן העולם, ויש שעדיין מבכרים לראות בזהות היהודית לוז של קהילה רעיונית ותו לא (בין אם קהילה דתית-ייחודית ובין אם קהילה חילונית-אוניברסלית). ככזאת, לא מגיעה לה זכות ההגדרה העצמית הקיבוצית, המקנה מצִדה זכות לביטוי לאומי.

בעוד בקרב היהודים מיוצגת תפישה זו בידי מיעוט שולי, הרי בעולם הערבי והמוסלמי היא דומיננטית למדי, עתה כבעבר. בארבעת המסמכים שלפנינו זוכה התפישה לשינוי צורה מעניין. אמנם אין בהם קביעה שהיהודים הם אך עדה דתית, ולפיכך נטולת כל זכות להגדרה עצמית, ועם זאת, מחבריהם נשמרים היטב שלא להשתמש בביטוי המפורש "העם היהודי", ורומזים תחת זאת כי אם ישנו עם, הרי הוא "העם היהודי הישראלי". משמעות הדברים: היהודים בישראל אינם נגזרת של עם עולם, שכן עם זה אינו קיים, ולפיכך מדינת ישראל אינה יכולה להציג את עצמה כמדינת העם היהודי ולתבוע בשמו את "חוק השבות". כפועל יוצא מזה, אין להכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ-ישראל (קל וחומר, בזכותו עליה), אלא "להכיר בזכותו של העם היהודי הישראלי להגדרה עצמית…" (הצהרת חיפה, עמ' 12). דקויות אלה, זניחות לכאורה אך מכריעות למעשה, משתקפות היטב גם בסקרי דעת קהל שנערכים בקרב הציבור הערבי, והן מסייעות לבאר את אחד הפרדוקסים המרכזיים העולים מהם. כך, למשל, לפי "מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2004", כ-75% מהנשאלים הערבים מקבלים את הקביעה ש"היהודים בישראל הם עם שיש לו זכות למדינה", אך רק 30% סבורים ש"לישראל יש הזכות להיות מדינת העם היהודי". דומה כי אחת המטרות של מסמכי "החזון" היא להבהיר לציבור הערבי שאין עם יהודי עולמי, ולפיכך זכות ההגדרה העצמית מגיעה רק ל"עם היהודי הישראלי".

קשיים אלה אינם נחלתה של הזהות היהודית לבדה. מי הם מחברי המסמכים האמורים ובשם מי הם מדברים? האחידות אינה מלאה, אך מבין שלל המונחים המשמשים אותם זוכה אחד לבולטות מכרעת: "העם הערבי הפלסטיני" על הטייתו, "הערבים הפלסטינים בישראל". ההכרה היהודית בקיומו של עם פלסטיני ייחודי, השייך לציביליזציה הערבית הגדולה אך מתייחד כקהילה אתנית נפרדת, ולפיכך כבעל זכות להגדרה עצמית קיבוצית – הכרה זו הנָּה חדשה למדי. היא נבטה לפני כארבעים שנה, והבשילה בהדרגה בדור האחרון. היטב זכורה האמירה שהשמיעה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר בפברואר 1970: "אין דבר כזה, עם פלסטיני". ידועה פחות אמירה, שתחילתה דומה: "העם הפלסטיני אינו קיים", אך אחריתה שונה: "הקמתה של מדינה פלסטינית היא אך אמצעי להמשך המאבק כנגד מדינת ישראל, למען אחדות ערבית… רק בשם סיבות פוליטיות וטאקטיות אנו מדברים היום על קיומו של עם פלסטיני, כיוון שהאינטרסים הלאומיים הערביים מחייבים להציב את קיומו של 'עם פלסטיני' ייחודי כנגד הציונות. מסיבות טאקטיות ירדן, שהיא מדינה ריבונית עם גבולות מוגדרים, אינה יכולה לטעון לבעלות על חיפה ויפו, בשעה שכפלסטיני אני יכול בהחלט לטעון לזכותי על חיפה, יפו, באר-שבע וירושלים". את הדברים האלה אמר זוהיר מושאן, חבר הוועד הפועל של אש"ף והמנהיג הפלסטיני (1979-1971) של הארגון 'אל-צעקה' הפרו-סורי, בראיון לעיתון ההולנדי Trouw ב-31 במארס 1977.

מכלל המדינות שהוקמו על חורבותיה של יוגוסלביה, וגם בהשוואה למדינות מזרח אירופיות רבות, בלטה מקדוניה לטובה באורחותיה הדמוקרטיות והעניקה שוויון אזרחי מלא לתושביה. בעיני המקדונים לא היתה סתירה בין היות מדינתם דמוקרטית לבין היותה "מדינת הלאום של העם המקדוני", בהתאם להצהרה המופיעה במבוא לחוקת המדינה. גם האיחוד האירופי נתן את ברכתו למדינה החדשה

דבריו של מושאן אינם צריכים להתקבל כפשוטם, לא רק בשל היסוד האידיאולוגי הפאן-ערבי שמנחה אותם, אלא בראש ובראשונה בשל העובדה, שבעת שנאמרו כבר היה ציבור גדול למדי שזיהה עצמו כשייך לעם הפלסטיני. זה שנים מתנהל פולמוס אקדמי סביב שאלת לידתה של הזהות הפלסטינית, אם היא החלה מתגבשת כבר באמצע המאה ה-19, או היתה מלכתחילה תגובת-נגד לצמיחת הציונות במחצית הראשונה של המאה העשרים. ואולם, שתי הגישות מתמקדות פחות במהותה של הזהות ויותר בביטוייה הפוליטיים. עד להקמתה של מדינת ישראל איש כמעט לא דיבר על "פלסטינים" כקהילה אתנית ייחודית. התיוג המקובל של הקהילה היה "ערביי פלסטין", משמע, נגזרת טריטוריאלית צרה של הקהילה הערבית הגדולה. זו גם הסיבה לכך, שבהחלטת עצרת האו"ם מ-1947 דוּבּר על הקמת "מדינה ערבית" (ולא "פלסטינית") לצד "מדינה יהודית". ניצניו של שינוי הסתמנו רק לאחר 1948, ופריים הבשיל רק לאחר מלחמת ששת-הימים. עד לאותה העת מושג המפתח "עם פלסטיני" כמעט לא היה בשימוש; הוחל בו כמעט במקביל בקרב יהודים וערבים כאחד.

מכל מקום, מאחר שהתבחין העיקרי לקיומו של עם הוא הכרת הנמנים עימו בכך, אין היום מקום לפסוע בעקבות גולדה ומושאן. יש עם פלסטיני, אך להתהוותו המאוחרת נודעות השלכות מרחיקות לכת. ראשית, כפי שמלמדים שלל סקרי דעת קהל, רבים מקרב הערבים אזרחי ישראל מתקשים להזדהות כפלסטינים. במסגרתו של "מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2004" הוצעה לנשאלים גלריה שלמה של תוארי זהות, אך רק קצת יותר ממחציתם (53.6%) בחרו בזהות המכילה את הרכיב "פלסטיני". שנית, העדר העומק ההיסטורי פוגם בתחושת הביטחון של הקהילה בנוגע לזהותה הפלסטינית. המזור נמצא בקושי בפנייה לזהות רחבה יותר, כלל-ערבית או כלל-איסלאמית. על רקע זה יש להבין את הבולטות של הזהות הערבית (כ-85% מכלל המשתתפים בסקר האמור) ואת תכיפותו של הצימוד "הערבים הפלסטינים", למרות הקושי האתי-פוליטי הכרוך בדבר, שהרי "העם הערבי" הגדול כבר מימש את זכותו להגדרה עצמית במדינות למכביר. זהו גם גורם עיקרי לכך, שבשעה ש-43% מהיהודים רואים בלאום את המרכיב המרכזי בזהותם (וכרבע מהם – בדת), הרי בקרב הערבים התמונה הפוכה: קרוב למחציתם רואים בדת את לוז זהותם, ורק רבע מהם מגדירים את זהותם קודם-כל כלאום. לבסוף, מענה אחר, בעייתי הרבה יותר, לאי-ביטחון ביחס לזהות הקהילה עשוי להימצא בביטול זהותו של "האחר", בשלילת היות היהודים עם לשם מילוי החלל הזהותי של העם הפלסטיני. דומה, אפוא, שהקהילות מציבות זו מול זו בבואה הפוכה: כמעט כל היהודים רואים עצמם כעם, ומרביתם רואים כך גם את זולתם; מנגד, רוב הערבים אינם רואים את היהודים (כולם) כעם, וחלקם לא רואים כך גם את עצמם.

התקדים המקדוני: מדינה וחצי לעם אחד?

מלכוד הזהות מציב אפוא את שתי הקהילות בנקודה מרוחקת, מבחינה גיאוגרפית ורעיונית כאחת, ממחוזות הדו-קיום הקנדי. ואולם, אם קנדה אינה בת-השוואה לישראל, מדינות אחרות הולמות את מידותיה (ואת צרותיה) הרבה יותר. בראשיתו של הפולמוס המתנהל סביב ארבעת המסמכים קבע פרופ' אורן יפתחאל, מבשרם של מושג ורעיון האתנוקרטיה, שקריאת מחבריהם לכינון דמוקרטיה הסדרית מתווה את הכיוון הנכון, וכי "בסלובקיה, ספרד, בלגיה ומקדוניה זה הצליח" (הארץ, 21 דצמבר 2006). אך טענתו מעלה קשיים. ראשית, ספק אם הוגה המודל, ארנד לייפהרט (Arend Lijphart), היה כולל את סלובקיה וספרד בין הדמוקרטיות ההסדריות, שכן הן אינן עומדות בכל ארבעת תבחיניו של המודל: שיתוף נציגי כל הקבוצות בקואליציה; חלוקת משאבים על-פי מפתח קיבוצי; מתן אוטונומיה; וזכות הווטו ההדדי. מנגד, בלגיה, שהמשטר בה דומה יותר להולנד ולשווייץ, אכן נחשבת לדמוקרטיה הסדרית. בשל אופיין האתני-לשוני של הקבוצות המרכיבות אותה – הרוב הפלמי דובר ההולנדית (60%) והמיעוט הוולוני דובר הצרפתית (40%) – טיב ההסדר במדינה זו הוא דו-לאומיות. ארבעת המסמכים משרטטים חזון וחוקה, העולים לכאורה בקנה אחד עם רוב תבחיני הדמוקרטיה ההסדרית. עם זאת, למרבה העניין, נפקד מהם מקומו של עקרון השיתוף הקואליציוני – הסממן והסמל המובהק לרצונה של קבוצת מיעוט ליטול חלק פעיל בעיצוב פני המדינה – ומנגד, מודגש עקרון זכות הווטו ההדדי, ההופך דמוקרטיה הסדרית לדו-לאומית. העניין האחרון עורר תגובת-נגד קשה, שייחסה למחברי המסמכים מוסר כפול: דרישה להקמתה של מדינת לאום פלסטינית, ובה-בעת תביעה להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית יהודית-פלסטינית. הנשמע כדבר הזה?

ובכן, כן. התקדים המקדוני מספק הקבלה מאירת עיניים ל"מצב הישראלי". מקדוניה, שהכריזה על עצמאותה מיוגוסלביה המתפרקת ב-1991, מכילה שתי קהילות אתניות עיקריות: מקדונים, עם סלאבי-נוצרי, הדובר את שפתו הייחודית (שקרובה לבולגרית), והמהווה כשני שלישים מאוכלוסיית המדינה (1.3 מיליון איש); ואלבנים, נגזרת של הקהילה האתנית הדוברת אלבנית, שדתם מוסלמית, והם מהווים כרבע מאוכלוסיית המדינה. מכלל המדינות שהוקמו על חורבותיה של יוגוסלביה, וגם בהשוואה למדינות מזרח אירופיות רבות, בלטה מקדוניה לטובה באורחותיה הדמוקרטיות והעניקה שוויון אזרחי מלא לתושביה. בעיני המקדונים לא היתה סתירה בין היות מדינתם דמוקרטית לבין היותה "מדינת הלאום של העם המקדוני", בהתאם להצהרה המופיעה במבוא לחוקת המדינה. גם האיחוד האירופי נתן את ברכתו למדינה החדשה, ומשלחת מטעמו מצאה שהיא עומדת בתבחינים הראויים להגנה על זכויות המיעוטים.

האלבנים סברו אחרת. אף שלעם האלבני יש מדינה עצמאית, אלבניה, ובה מהווים האלבנים 98% מהאוכלוסייה, יצאו האלבנים במקדוניה להגן על זכויותיהם הקיבוציות ולהיאבק כנגד מה שהם הגדירו כקיפוח פוליטי, כלכלי ותרבותי. שנות התשעים התאפיינו במתיחות מתמדת בין הקהילות. ב-1992-1991 סירבו האלבנים ליטול חלק במשאל עם על עצמאות המדינה, דרשו מהקהילה הבינלאומית לא להכיר בה, התנגדו לחוקתה ותבעו לעצמם מעמד אוטונומי. בשנים הבאות גאה העימות. ב-1993 נאסרו חברי פרלמנט מטעם המפלגה האלבנית הראשית, באישום בהחזקת נשק בלתי חוקי ובמעורבות בהקמתו של צבא מחתרת אלבני. אנשי המפלגה טענו להפללה, שנועדה להמיט קלון על בני הקהילה ולהטיל עליה מגבלות נוספות. המאבק החריף עם עלייתה של הנהגה חדשה וצעירה מקרב בני המיעוט האלבני, אשר רמזה (ולפרקים אף איימה מפורשות) שתפעל באלימות, אם לא ייענו דרישותיה. התנגדות המדינה לפתיחתה של אוניברסיטה אלבנית, ומהומה ציבורית בעקבות הנפתו של דגל אלבני על תורן בית העירייה, הוסיפו שמן לתבערה. להבותיה הגיעו לשיאים חדשים לאחר 1999, בעקבות משבר קוסובו, מחוז בדרום סרביה, שם מהווים האלבנים כ-88% מהאוכלוסייה (ואשר עשוי לזכות בקרוב בעצמאות מדינית). לנוכח בריחתם של כרבע מיליון אלבנים למקדוניה ולאור שיעור הילודה הגבוה של האלבנים, הביעו מקדונים רבים חשש גובר מפני שחיקת יתרונם הדמוגרפי.

ב-2001 פרצה מלחמת אזרחים במדינה. מספר הקורבנות לא עלה אמנם על עשרות בודדות, אך מקדוניה נקלעה לשיתוק פוליטי-כלכלי מתמשך, ונחלצה ממנו רק לאחר התערבות של נאט"ו ושל האיחוד האירופי. אלה הציעו לשני היריבים תמהיל של מקלות וגזרים, אשר הוביל לחתימה על "הסכם אוריד" (Ohrid Agreement), שהותווה בו הלכה למעשה פתרון של דמוקרטיה הסדרית. המבוא לחוקה שוּנה. מקדוניה חדלה להיות "מדינת הלאום של העם המקדוני", והיתה למדינת "אזרחיה של הרפובליקה של מקדוניה"; אלבנית היתה לשפה רשמית, לצד מקדונית; הובטח ייצוג מוגבר של אלבנים בכוחות השיטור; והחשוב מכל, בחוקה נכלל סעיף בדבר זכות וטו הדדית, המחייבת את תמיכת רוב נציגיהן של כל אחת משתי הקהילות בחוקים העומדים להצבעה. בעקבות ההסכם הוכללה מקדוניה ברשימת המדינות המועמדות להצטרפות לאיחוד האירופי.

קנדה אינה ישראל; היא גם לא מקדוניה. ובכל זאת, ראוי ללמוד מנסיונן של מדינות אלה ואחרות. אפשר לפסוע בנתיב האזרחי הרב-תרבותי שמציעה קנדה, ואולם יש לזכור את מחירו: ויתור על משמעותן הפוליטית של זהויות קיבוציות אתנו-לאומיות. התקדים המקדוני מורכב יותר. לכאורה, הוא מציע תבנית דומה יותר למקרה הישראלי, אך אפשר שערבים ויהודים יעניקו לו פרשנות שונה לחלוטין. הערבים עשויים לראות בו מודל הולם, ואת האשמה על הדרך האלימה שהובילה אליו להטיל על המקדונים. מנגד, אין זה מן הנמנע שרוב היהודים יראו בו תמרור אזהרה רציני, אות מבשר רעות לאפשרות שהתפרצות של אלימות פנימית תביא להתערבות חיצונית, שתדרדר את ישראל במדרון אל משטר פוליטי אשר יאיין את קיומה כמדינה יהודית. יהיו גם שיראו במקרה המקדוני הוכחה לכך, שהקמתה של מדינה פלסטינית כשלעצמה לא תפתור את בעיית מעמדם של המיעוטים בישראל.

כך במישור המעשי, אך בחינה מוסרית תציב את זכות ההגדרה העצמית כעיקרון אתי-פוליטי מכריע בהערכת התקדים המקדוני ותוקפו ביחס למדינת ישראל. הערכה זו תדגיש, כי האלבנים המקדונים הזדהו באופן מובהק כקהילה אתנית ייחודית, ולא הבליטו את זיקתם לאלבנים באלבניה (רובם ככולם אתיאיסטים). היא גם תצביע על המאזן הדמוגרפי, שבישראל נוטה לטובתה של קבוצת הרוב (כ-80%, לעומת כשני שלישים), תפסול את השימוש באלימות, תחייב את הסכמתם של רוב תושבי המדינה לשינוי המשטר, ומעל לכל, תציב את הכרח ההכרה ההדדית של שתי הקהילות בזכותן לזהוּת קיבוצית ולהישרדות הקיבוץ. על רקע זה ראוי להבין את הביקורת הנורמטיבית כנגד ארבעת המסמכים: הם מבקשים להדגיש את האתניות הפלסטינית ולתת לה ביטוי לאומי, בין היתר, באמצעות שלילתה של האתניות היהודית ומזעור סיכויי הישרדותה. בכך הם משרטטים "משחק סכום אפס": מחברי המסמכים סבורים, שאישור הזהות הפלסטינית וזכותה להישרדות באים בהכרח על חשבון הזהות היהודית (צמצומה לישראל בלבד) וזכותה להישרדות. כל עוד זכות ההגדרה העצמית הפלסטינית תוצב ותוצג כשלילתה של זכות ההגדרה העצמית היהודית, לא יוכלו העמים להמיר דו-קרב מתמיד בדו-שיח אמיתי.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון