דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2002 | מהדורה 13

שעה של תמורה עמוקה

לאתגרים הניצבים בפני עולם הרבנות בדור הזה דרושים אנשים המכירים לעומק את כל מכמני העולם התורני, ומנגד, מגלים הבנה מלאה בזרמים הרוחניים והתרבותיים של התקופה. ייתכן כי עלינו להכיר בעובדה שהדבר כלל איננו אפשרי, ובשל כך נמצא את הרב במקום אחר מזה שבו הוא ניצב בדורות קודמים. אולם, תיתכן גם אפשרות אחרת

צילום: ענבר זעפרני

שלושת אלפים שנים ויותר קיימת הרבנות בישראל: ממתן תורה ועד היום. המשנה הקדומה ביותר, הפותחת את מסכת אבות, קובעת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע…", ומאז ועד היום הולכת ומשתלשלת קבלת התורה. לפיכך, העמדת השאלה מה נדרש מהרב בזמננו מניחה שעל אף מסורת יצוקה וקבועה זו, ועל אף העובדה שבמשך הדורות נדדה התורה בין תרבויות שונות ולא פסקה ממנו ההנהגה הרבנית, נוצר דבר-מה חדש בעולם, המחייב גם את תגובתו של מוסד הרבנות ואת שינוי מבנהו. אין הכוונה להעמדת השאלה בדבר אופיו של רב זה או אחר, כי אם לשאלה מוסדית בדבר המבנה של הרבנות בישראל.

על מה מתבססת הנחה זו? מה הם אותם שינויים המתחוללים בעולם היהודי, שכתוצאה מהם נתבעת הרבנות לבחון את עצמה מבחינה מוסדית, ולהתאים את עצמה למציאות זו? מדוע לא ניתן להמשיך ולנהוג כרבנות הדורות שקדמו לנו?

ניתן לסמן שלושה מעגלים של שינוי, המחייבים תגובה של מוסד הרבנות: שינוי בדמות האדם, שינוי במציאותו של עם ישראל ושינוי בעולם הכללי.

האדם שהרבנות חייבת להתמודד עימו, להנחות אותו, להדריך אותו ולהביא בפניו את דבר ד', הוא אדם המחשיב את עצמו, במובן הלא-עמוק והלא-מתנשא של המלה. הוא אדם אוטונומי, בן-חורין, שוויוני, ליברלי בדרך-כלל, משכיל וחושב. הוא מייחס חשיבות מרובה לעיצוב עצמי של דרכי המפגש שלו עם הקדוש-ברוך-הוא, מכיר הרבה פחות בכוחה של סמכות, מייחס חשיבות מרובה להתחברות שלו עם עצמו ועם עקרונותיו, מחשיב את המוסר הטבעי ואת השכל הפשוט, את ערכי התרבות, ויסודות רבים נוספים שבמשך דורות היו מחוץ לתחום עולמו של היהודי. אין זה אדם הנכנע בפני סמכות, או המתרשם מהפגנת ידע. הוא חוקר ובודק, סקרן וחשדן, מנוסה ומשכיל. אחד השינויים המרכזיים הקשורים לשינוי במעמד האדם הוא השינוי הדרמטי במקומן של הנשים. שינוי זה מלמד עד כמה הנחות מיגדריות קודמות בדבר מבנה החברה, והכניעה להנחות מוקדמות בדבר אופיים של גברים ונשים, אינן קיימות עוד, וזהו חלק מדמות האדם החדש שהרבנות צריכה להתמודד עימה ולהעביר דרכה את התורה מדור לדור. שינוי זה כשלעצמו מחייב בחינה עד כמה הרבנות המסורתית במבנה המוסדי הנוכחי שלה, שהוא אוטוריטטיבי במהותו, עודנה יכולה לשמש כמורת-דרך ומדריכה.

שינויים במסגרת ובתוכן

במעגל השני – המעגל הלאומי – לא ניתן לדבר על פחות ממהפכה טוטאלית. עם ישראל שב מחדש לעצמאות מדינית ופוליטית, לאחר מאות שנות ניתוק ממציאות זו. האומה ניצבת עירומה כמעט לחלוטין ממסורת הלכתית-מדינית אשר יכולה להתמודד עם מציאות זו, שכן רובה של המסורת ההלכתית הכתובה התגבש ללא קיום יהודי מדיני עצמאי, ולפיכך כמעט לא היה בה עיסוק בסוגיות אלו. אם נשווה את היקף הספרות הכתובה על הלכות שבת למספרן של הלכות מדינה, נמצא כי מספרן של ההלכות העוסקות בשבת רב לפחות פי מאה, אם לא למעלה מזאת. האתגרים נובעים מהעובדה שהרב מוצא את עצמו כמי שאינו נתון בראש ההייררכיה, ולמעשה אין בה ראש כלל ועיקר. הרב מוצא לצדו את המדינה, את בית-המשפט, את התקשורת, את הרשות המבצעת, והוא מתפקד לצדן ולא כמעט כשליט יחיד, כפי שהורגל בעבר. הבדל נוסף נעוץ בטיב הסוגיות המובאות לפתחו של הרב: אלו סוגיות מערכתיות, רב-משמעיות, ציבוריות, בעלות השלכות בינלאומיות, ואינן עוסקות בד' אמות ההלכה במובן המצומצם של המלה.

במעגל השלישי – התרבותי-הכללי –החברה הישראלית הולכת ומאמצת לה במידה מרובה את יסודות התרבות הפוסט-מודרנית. עיקרה של תרבות זו היא ההכרה באפשרויות שונות, והטמעה עמוקה של הפרשנות המדגישה את עמדתו של הקורא כחלק מן הטקסט, ועל כן אין בנמצא קריאה "נכונה" של המקורות. התרבות הפוסט-מודרנית חוששת מפני מניפולציות בידע, מעצימה את היצירתיות והחדשנות, מתבוננת במבט סובייקטיבי על ההלכה ועל המציאות, ומלאה בספקות הנובעים מההכרה שהכול יחסי. תרבות זו עומדת בניגוד מוחלט למבנה ההלכתי המקובל, שהוא אובייקטיבי, כללי, נובע ממקור סמכות חיצוני, חד-משמעי ומוסדי.

כדי להסיר ספק, ולא לתבוע מקורא המאמר להמתין עד תומו, אני מבקש להדגיש שביסודו של דבר תפקידו של הרב לא השתנה, והוא מופקד על הבאת דבר ד' לקהילתו גם היום. הבאת דבר ד' אינה רק הצגת ההלכה כמקור השראה; ההלכה היא מקור סמכות, ורב שאינו יכול לבוא בשמה של ההלכה בקריאה ובתביעה לקהילתו, שתשנה את דרכיה, אינו ראוי לתפקידו ולתוארו. על אף השינויים המוסדיים המתחייבים, ייוותר תפקיד הרב על כנו, והוא ממשיך את המסורת של ההלכה מהר סיני. השינויים המוסדיים שנעסוק בהם נוגעים למסגרת ולתוכן, אך לא למהות תפקידו של הרב כמורה הלכה.

נוסף על כך יש לזכור שבמקביל לציבור החי את מעגלי השינוי במלוא עוצמתם, יש ציבור רחב ביותר העוין תהליכים אלה ומבקש להימנע מהשפעתם, או אינו מכיר בהם כלל. ציבור זה מבקש דווקא את דמותו המסורתית של הרב: הרב שהוא סמכות מוחלטת, קובע אמירות מוחלטות ופוסק הלכות חתוכות, מביא בכנפיו תשובות ברורות והדרכות מפורשות ומנחה את הציבור הנשמע לו בעולם מורכב ומסובך. ככל שיבחר לו הרב בדרך של פרישות מן העולם ויהיה מלומד בנסים וקפדן בהלכה, תובע ציות ומרות, כן יחוש ציבור זה קשור אליו בקשר יותר עמוק. אף זהו חלק מהרב-תרבותיות שאנו חיים בה, ועלינו להתרגל לכך שלא ניתן עוד לדבר על "דמות הרב" במובנה האולטימטיבי, כי אם להכיר בגוונים שונים בדמותו של הרב בזמן הזה.

התביעות הולכות וגדלות

במקום שמתרחשת בו תמורה כה עמוקה, אין הרב יכול למצות את עיסוקו ואת ידיעותיו בהמשך המסורת בלבד, כיוון שברוב השאלות ההלכתיות הכלליות והציבוריות לא ימצא מענה מלא בפסיקתם של הרבנים בדורות הקודמים. על כן הוא חייב לא רק להכיר את ה"שולחן ערוך" ואת ספרות השו"ת וספרות ההלכה לדורותיה, כי אם גם את יסודות ההלכה, את מקורותיה, את השיח הלימודי, את הדרכים שבהן התגבשה ונוצרה ההלכה, את דרכי ההתמודדות של הדורות הקודמים עם שאלות חדשות, את דמותה של ההלכה בימים קדומים, ועוד ועוד. יתרה מזאת, לא רק ספרות התלמוד הקלאסית תאפשר לו להתמודד עם נושאי דורנו; חלק מהשאלות מחייב שליטה מוחלטת במכמני האגדה, בתנ"ך, במדרשי ההלכה ובעניינים רבים אחרים. בעודי כותב את הדברים האלה אני מעלה לנגד עיניי את שליטתם המלאה של גדולי הדור בדורות הקודמים במכמני ההלכה, ומתקשה לשוות לנגד עיניי גדלות עצומה יותר מגדלותם. סביר מאוד להניח, שאילו היו חיים בתקופתנו היו פורצים ביצירתיות רוחנית והלכתית בהיקפים שלא יאומנו. ברם, נותרנו יתומים מהם, ובעוד התביעות הולכות וגדלות, העיסוק המתמיד בתורה אינו כבדורות עברו, ועל כן נשארנו קירחים מכאן ומכאן. כל הנסיונות להקים "קורסים לרבנים" או לעצב אותם במסגרת לימודית מצומצמת בהיקף אקדמי נידונים לכשלון חרוץ. דווקא בשעה זו נחוצה לנו דמות התלמיד החכם במובן המלא של המלה.

בן-בית בעולם

מעבר לשליטה הלא-מעורערת בעולם הלמדני והתורני והפסיקתי, הרב של היום חייב להיות בקיא בעולם שהוא בא לפסוק בו. הרב אינו יכול עוד להסתמך אך ורק על סמכותו ההלכתית. בעולם החדש, בשעה שהרב בא לתבוע מקהילתו להתקרב לעבודת ד' ולהיות נאמנים לברית ההלכה שבין אלוהים לאדם, עליו להשתית את כוחו ביתר שאת על הטיעון והשכנוע, על האמת שבדבריו, על האסתטיקה, ולעשות שימוש גם בכלים אחרים המותאמים לפעולה בעולם של בחירה.

דמות הרב מצויה בתוך קהילתו, ואינה מתנשאת מעליה וקוראת "אחרי". במידה גוברת והולכת מסתמנת ההכרה, שמקור סמכותו של הרב הוא בקהילה המקבלת על עצמה את פסקיו, ולא בכוחה של הסמכות.

ברם, לא רק בענייני נוהל מדובר, כי אם גם בתוכן. כבר החזון אי"ש כתב, שראשיתו של פסק הלכה הוא הכרת המציאות. הכרת המציאות שהיא טכנית בלבד, כגון כיצד פועל החשמל, אין בה די. רב המבקש להיות מנהיג של קהילה או מורה-דרך לדור, אינו יכול שלא להכיר את הזרמים התרבותיים הכלליים שבאומה, את מקורות האי-שוויון הכלכלי, את דרכי הביקורת השיפוטית של הרשות המחוקקת, יתרונותיהן וחסרונותיהן, את מערך היחסים הבינלאומיים וכד'. בלא שיכיר את אלה אין הוא יכול כלל לגשת לא לעולם הפסיקה ולא לעולם ההדרכה הרוחנית. רב הפועל היום בלא להבין את מצוקת האדם המודרני, את בדידותו, את כמיהתו להעצמה פנימית ואת הנטייה למיסטיות או לעידן החדש, אינו יוכל למלא כראוי גם את חלקה הנוסף של עבודת הרב: הטיפול בפרט, קיומה של מערכת התמיכה הנפשית והמשפחתית וההתערבות בשעת משבר.

עד כה דובר בתחום הידע. ברם, אמונה אינה ידע בלבד, כי אם מערכת עמוקה של קשר בין האדם לבין אלוקיו. שׂוּמה על הרב, המבקש להנחות את קהילתו, להיות דמות שעולמה הפנימי הוא עולם של איש האמונה בעולם המודרני. רב שאינו חי בעצמו את הדיאלקטיקה שבין העצמיות הטבעית לבין הכפיפות ההלכתית, שאינו נתבע באופן פנימי לתור אחרי דרכים ליישב את הקולות האוטונומיים העולים מתוכו עם תביעותיה של ההלכה, שאינו איש תרבות המתחבר אל עצמו ואל חוויותיו ואינו בז להן או עוין אותן, אינו יכול להיות מורה-דרך ולבוא בתביעות אל דור שאלה הן חוויותיו. הוא עצמו חייב להכיר את תורת הספק, להכיר לעומק את החשיבות של הותרת המרווח לבחירתו של האדם ולניווטו העצמי בתוך עולם ההלכה. הוא חייב להיות בן-בית בעולם, ולא אורח.

האם הצבנו אידיאל גדול מדי, שדווקא על-ידי הצבתו אנו ממוטטים את עולם הרבנות? מי יכול לעמוד בכל הדרישות: להיות גדול בתורה ברמה המאפשרת יצירתיות והכרה פנימית של השיח ההלכתי, יחד עם בקיאות והבנה עמוקה בזרמים הרוחניים והתרבותיים של המציאות שהוא חי בה, ונוסף לכך להיות אדם בעל חוויות עמוקות של אותנטיות וחיים עצמאיים?

ייתכן כי עלינו להכיר בכך שהדבר כלל אינו אפשרי. בשל כך נמצא את הרב במקום אחר מהמקום שהוא היה בו בדורות הקודמים. הוא יופקד על תחום צר מאוד של החיים: הריטואל הדתי (אם כי גם שם ייתקל בשאלות חדשות, לדוגמה, שאלות הנובעות מהשינויים במעמד הנשים), ואילו את התשובות הגדולות יחפשו האנשים במקומות אחרים. דומה שיש בכך משום תיאור של המציאות הנוכחית, שבה מתגדר הרב בתחום הפרט ומשמש בתור מנחה הריטואל הדתי-ההלכתי, ואילו בשאלות הגדולות באמת אינו נוטל חלק. קשה לקבל עמדה זו, שכן הדבר מנוגד לתפישה הכוללת של התורה, המצויה בשטחי החיים כולם.

אפשרות נוספת, שאף היא פועל יוצא מהטענה כי לא ניתן להציב רף כה גבוה, היא פיצולה של דמות הרב לדמויות-מִשנה, שמשמעה מבחינה מוסדית היא אי-העמדה של "גדול דור" אחד ויחיד, כי אם מומחים לתחומים שונים. הדבר כבר מוכר בהלכה, ואף בהלכה הקדומה מאוד (הלכה כרב באיסורים וכשמואל בממונות), וגם במציאות ימינו הדבר רווח.

ברם, קיימת גם אפשרות שלישית, והיא הכרת המציאות החדשה, שבעקבותיה תלך ותתפתח דמות רבנית שתשתלם בכל התחומים הנתבעים ממנה. אין המדובר באדם-על, כי אם ברב שמכיר את העולמות השונים המצויים מחוצה לו, ומתקדם אט-אט לעבר ההשלמות הנדרשות באופן מתמיד ללימודיו הרבניים. הוא מנהל דיאלוג עם העולם שמחוץ לעולם התורני, ומאזין בקשב רב ליסודות נוספים. כגרעין היסוד משמשים לרב מן הסוג הזה תלמוד-תורה והגדלת ידיעותיו והבנותיו בעולם הזה בהיקף עצום שאינו נופל מזה של הדורות הקודמים, אך הוא מרחיב את מעגלי התייחסותו לכל אותם תחומים שדיברנו עליהם לעיל. זוהי דמות הרב שיעמוד באתגרי השעה ולא רק יצלח אותם בשלום, כי אם גם יתברך מהמפגש שבין התורה לבין החיים.

הרב יובל שרלו, ממנהיגי הארגון "רבני צוהר", הוא ראש ישיבת ההסדר בפתח-תקווה

הכתבה פורסמה בגיליון מספר13 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

הרב יובל שֶרְלוֹ הוא ראש ישיבת אורות שאול (יחד עם הרב תמיר גרנות), ופעיל ציבורי בולט בזרם הדתי לאומי. שרלו עוסק בפובליציסטיקה ופוליטיקה; הוא חבר בארגון רבני צהר ובפורום תקנה, ובמסגרת עיסוקו באתיקה רפואית הוא מכהן בוועדות שונות של משרד הבריאות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה