ארץ אחרת

סדר היום הישראלי איננו מתחיל בשרטוט גבולות אלא דווקא בחיבור העקרונות שהופכים אותנו לחברה אנושית שיש לה עמוד שדרה ערכי.
מזה שנים שההנהגה הישראלית משדרת שהחיים בארץ צריכים להיות "כמו באמריקה". כדי להיות מקום שראוי ליהודי לחיות בו, אנחנו צריכים להתחרות באיכות החיים, ברמת הגימור של הבתים, בגודל הבתים, בגודל המכוניות, בגודל חשבון הבנק.
מזה שנים שאנו שופטים את עצמנו ואת "טיב ביצועינו", בפרמטרים זרים. התקשורת שלנו "מעריכה" אותנו לפי השאלה האם אנו "עושים את זה"; דהיינו, האם אנו עשירים, יפים, מפורסמים, מופקרים וחסרי מחויבות לחברה שבתוכה אנו חיים.

מזה שנים ששאלות היסוד של החברה שלנו אינן מצליחות להבקיע את התודעה הכוזבת שעל פיה מנוהל השיח התקשורתי המרכזי בישראל; ההזנחה של קבוצות שלמות ובהם נערים ונערות, זקנים וזקנות וכל אלה שנחשבים משום-מה "חסרי רייטינג" עודנה תקפה; העוני והגורמים לו עדיין לא זוכים לדיון מספק; העושק בתחום יחסי העבודה עדיין נחשב לסוגיה תקשורתית משעממת; הדיון בשאלה מדוע כה רבים מרוויחים כה מעט וכה מעטים מרווחים כה הרבה עדיין מדשדש בעיתונות הכלכלית ולא חודר לעיתונות ולתקשורת המרכזית; כך גם הדיון בשאלה כיצד הפכנו מחברה שוויונית לאחת החברות הכי בלתי שוויוניות בעולם המפותח; שאלת יחסי יהודים-ערבים בתוך מדינת ישראל וההכרח ללמוד ערבית ולהבין את התרבות של העולם שלצִדו בחרנו לחיות איננה זוכה לכבוד הראוי לה; יחסי חרדים-חילונים-דתיים והיחסים בינינו לבין העם שלנו בתפוצות עדיין נחשבים נושאים שוליים; מצב האקדמיה, מצבם של מדעי הרוח, ומשמעות הנעשה בתחום החינוך, אובדן הסמכות ואובדן סולם הערכים המשותף לנו כחברה – כל אלה נחשבות סוגיות של מומחים שלא קשורים ליומיום הישראלי; העובדה שאנו בונים חברה שהצעירים בה נעדרי אופק כלכלי ותעסוקתי איננה מדירה שינה מעיני מקבלי ההחלטות; וככלל, אנו לא עוסקים בהבנת התהליכים שהובילו אותנו אל הרגע הקשה שבו אנו נמצאים. כחברה, אנו רוצים להמשיך ולהאשים "אחרים" במצב שבו אנו חיים ולהמשיך ולא לקחת אחריות על הנעשה בבית שלנו.

אנו מסכימים שתחת "חופש הביטוי" ו"החופש לראות ולחוות הכל" ייחשפו ילדינו ונערינו לכל הפרוורסיות שהמין האנושי יכול לפרסם ברשת, כי כך עושים ב"עולם הנאור". ומצד שני, אנו מניחים לציבור קיצוני קטן להטיל את אימתו על העולם החרדי ולהפריד קווי אוטובוס בין נשים לגברים בשם איזו צניעות מדומיינת שאיננה אלא טרור במסווה דתי.

אנו לא עוסקים בבניית עולם הערכים המשותף לרוב הישראלי כי האליטות שלנו, מימין ומשמאל, עוסקות בהרס החברה שלנו. בזמן שהאליטה החילונית פנתה לפרויקט שנקרא "לעשות לביתי", פרויקט שמהותו היא הפקרת האינטרס החברתי הרחב בשם האינטרס האישי, פנתה הקבוצה הציונית-דתית לפרויקט דומה, שמהותו היא בניית מדינה אלטרנטיבית ביהודה ושומרון. החברה הישראלית הרחבה נפלה קורבן לשתי ההפקרות הגדולות הללו ועתה היא מתעוררת בבעתה כדי למצוא את האשמים במצב.
מזה שנים אנו חיים בתרבות של ספינים, של שיסוי, של אי רצון לדעת את האמת – ומפמפמים לעצמנו שבאמריקה, באוסטרליה או בברלין "הכל הרבה יותר קל". אבל לא באנו לארץ כדי לחיות כמו באמריקה. באנו לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה. כדי להשתקם כעם. כדי לשוב ולזכור כי בני אדם אנו. ראויים לחיים, לכבוד, לפרנסה, לבריאות, לחינוך. וכך בדיוק גם שכנינו.

על כך צריך לומר בברור כי הגיעה העת ליצור באופן אקטיבי סדר יום משותף ליהודים החפצים בחיים ולערבים החפצים בחיים. וסדר היום הזה איננו מתחיל בשרטוט הגבולות אלא דווקא בחיבור העקרונות שהופכים אותנו לחברה אנושית שיש לה עמוד שדרה ערכי.

יצירתו של סדר היום הזה מתחילה במחשבה לא מגזרית, המחויבת לכל הפרטים בחברה: גורלם, שלומם וכבודם חשובים לנו.