ארץ אחרת

פהמי וחסן רואים ברומנטיזציה ובאסתטיזציה צורת דיכוי. קילוף שכבות היופי המלאכותיות והתמקדות במכוער ובמזוהם ובמבחיל מגלה להם אמת – היסטורית ואסתטית

עוד לפני שספרו הראשון של רועי חסן "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" (הוצאת טנג'יר, 2014) יצא לאור, עורר חסן הדים בשל הבשורה האסתטית והפוליטית שבשיריו. שיריו וראיונות איתו התפרסמו בעיתונים ובמגזינים מ"טיים אאוט" ועד "הארץ", ועוררו תגובות נזעמות ואוהדות.

עמדותיו של המשורר ניכרות בשמות השערים של פרקי הספר ("בית אין בית", "מדינת אשכנז", "שמך" ו"ראשית"), והרושם הזה גובר עם השיר הראשון בספר, אשר מקדים את הפרקים ומשמש מעין מוטו. בשיר זה, "על המיטה", חסן נזכר במילותיו של זרתוסטרא וכותב: "אדם אשר אין בו כאוס/ לא יוכל להוליד כוכב רוקד./ יש בך כאוס, יש בך כאוס!/ יש, יש, יש". הספר מקיים את הבטחת השיר. יש בו כאוס. חביבה פדיה, המצוטטת על הכריכה האחורית, מזהה את מקור הכאוס: "מתוך הפצע הדלוק של הפרולטריון, ומן המוגלתיות הזאת, נולדת התודעה החדשה של האדם המורד". כדי לעורר את אותה "תודעה חדשה", שבאה לחשוף את השקרים שמסתתרים תחת מראית עין של שלמות או נרטיב ללא פגמים ומטרתם לנסוך בנו שינה, חסן משתמש בזוהמה.

רועי חסן כותב על פלוצים, סירחון, נחירות, שתן ואכילת ציפורניים. אבל הוא לא עושה את זה (רק) כדי להיות פרובוקטיבי, אלא (גם) מפני שהחיטוט בפח מגלה את הדבר שנפטרים ממנו. כל מציאות שמתוארת כהרמונית מסתירה יותר משהיא מגלה. החזות אכן מעידה על המוצר, אלא שעל פי חסן חזות מושלמת של תפוח מעידה פעמים רבות שהוא תפל. באחד השירים היפים בספר הוא כותב על אמא שלו: "מאז שאני זוכר אותה/ אישה שמנה שסובלת/ בקיץ. בים" (עמ' 38). חסן נצמד לזיכרונותיו ואינו מייפה את העבר לשם התרפקות נוסטלגית. הוא ממשיך: "בצעירותה עשתה קורס מטפלות מוסמכות בירושלים/ והיא אומרת שגם אז היא לא היתה רזה אבל היתה כוסית/ שאני לא מאמין, אני באמת לא מאמין/ אמרתי והיא אמרה/ יש תמונות אבל אני לא מוצאת בשום מקום…"  ייפוי מלאכותי, חסן יודע ויראה זאת בהמשך, הוא מחיקה, וחסן מעדיף לזכור את אמא שלו כשמנה שסובלת בקיץ.

התפלשות ביופי שאיננו קיים איננה רק חוסר דיוק או שקר לבן. זוהי הונאה שמובילה לעוון. חסן אומר זאת מפורשות ב"שיכון סלע", השיר האחרון בספר: "המכולת של גבי./ כשאני נזכר בה היום אני פוחד/ להוסיף חטא ולייפות אותה/ במילים שכיעורה התמיד בעקשנות לדחות" (עמ' 110). חסן פוחד לייפות את המכולת כי הוא לא רוצה לשנות את ילדותו כדי לספק רצונות של אחרים, ואפילו את רצונו שלו. אבל הסכנה האמיתית שטמונה בקוסמטיקה היא דיכוי, והדבר בא לידי ביטוי באופן ברור בשירים רבים של חסן.

חסן איננו המשורר הראשון שכותב על זוהמה. צ'רלס בוקובסקי, למשל, עשה את זה קודם. בוקובסקי, משורר וסופר אמריקאי, כתב על זונות, עוני, קבצנות וברים זולים, ותיאר את חייו בחריפות בלתי מתפשרת ולעתים גרוטסקית. ההשפעה של בוקובסקי על חסן מובהקת, והיא ניכרת לא רק בעיסוק בזוהמה, אלא גם במקצב הפואטי. אבל חסן משתמש בזוהמה באופן שונה מזה של בוקובסקי. הוא משתמש בזוהמה ככלי נגד אלימות בלתי נראית וקריאת תיגר נגד האלימות שבייפוי המציאות. יופי חסר פגמים הופך את הכאב והצער לטרגדיה רומנטית שתפקידה להעלים את העוני ואת הדיכוי.

לכבוד צאת ספרו קרא חסן משיריו בבר "תחריר" שבשוק מחנה יהודה בירושלים. הבר עצמו קטנטן, אבל השולחנות מתפרסים אל הסמטה, וממוקמים על הרצפה המלוכלכת מיום עבודה בבסטות. ריח שאריות המוצרים שנישא באוויר משתלבים היטב בשורות שחסן קורא בלהט: "כבר יותר מדי זמן אתה שקוע/ בחרא של העולם, עכשיו תקום/ גאה כמו אבא של טייס או לסבית שנולדה/ מחוץ לארון/ ותשתין כמו כלב שמוציאים לטיול…" מחלפות ראשו שחורות וארוכות כזקנו, והקהל מרותק.

בדומה לחסן, גם ההיסטוריון המצרי ח'אלד פהמי מצא את הקשר בין יופי חסר פגמים לאלימות, ואת האמת שניתן לחשוף בהתעמקות במכוער ובעלוב. פרופסור פהמי, שדיבר על כיכר תחריר במסגרת ההרצאה השנתית השלושים ושבע והמכובדת מאוד על שם ג'ורג' אנטוניוס בקולג' סנט אנתוני באוקספורד, הוא אדם מבוגר ועדין המתנסח בצורה רהוטה. הוא למד באוקספורד, לימד בניו יורק, ועתה הוא מרצה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. הוא התבקש לחלוק מהתובנות שלו עם הקהל לאור השתתפותו בתנועה האזרחית במצרים בשנים האחרונות.

חסן איננו המשורר הראשון שכותב על זוהמה. צ'רלס בוקובסקי, למשל, עשה את זה קודם. בוקובסקי, משורר וסופר אמריקאי, כתב על זונות, עוני, קבצנות וברים זולים, ותיאר את חייו בחריפות בלתי מתפשרת ולעתים גרוטסקית. ההשפעה של בוקובסקי על חסן מובהקת

מה להיסטוריון המכובד ולמשורר החתרני? זוהמה.

פהמי וחסן רואים ברומנטיזציה ובאסתטיזציה צורת דיכוי.  קילוף שכבות היופי המלאכותיות והתמקדות במכוער ובמזוהם ובמבחיל מגלה להם אמת – היסטורית ואסתטית. פהמי, כראוי להיסטוריון, חשד בהשתקפות הרומנטית שהעיר אלכסנדריה זכתה לה בספרות ובשירה, ולשם כך הלך בעקבות רשימות של נוסעים אירופים שבאו לעיר בסוף המאה ה-19 ותיארו אותה דווקא כמבחילה; זוהי נקודת ההתחלה שלו לגילוי ההיסטוריה הרב-ממדית של העיר. חסן משתמש בשיריו בתיאורים של פחי זבל, שתן, חרא ונחירות רמות כדי לבטא את מה שמדירה שפה שיש בה "יופי". בעבודות של שניהם יש תחושה של גילוי בגידה: חסן ופהמי מביטים אל השירה והספרות שממנה הם ציפו שתתאר את עברם ומגלים לאכזבתם שדמותם נפקדת ממנה. אבל כדי שתתאפשר בגידה נחוצה תחילה התאהבות. ופהמי הוקסם מקוואפיס.

אהבה יוונית בעידן פוסט-קולוניאלי

קונסטנדינוס קוואפיס (1933-1863) הוא משורר יווני שנולד וחי ומת באלכסנדריה. שירו "הדרך לאיתקה" נלמד בבתי ספר בארץ עד שנעשה נדוש. אבל עובדת היותו בן מצרים אינה מודגשת ורבים ממי שמכירים את שירתו אינם יודעים זאת אם מפני שכתב ביוונית ומושאי כתיבתו שאובים מהפנתיאון היווני ואם מפני שכדי לקבלו כשווה בין שווים אל קאנון השירה המערבית היה צריך להפשיטו מהמזרחיות. קוואפיס כתב גם על נערי אלכסנדריה ובחוריה. שיריו המוקדמים הם הומו-ארוטיים במרומז; שיריו המאוחרים יותר מתובלים באהבת גברים באופן שלא ניתן להחמיץ.

ח'אלד פהמי התאהב בקוואפיס. האלמותיות והטרגיות שבשירים של קוואפיס נפלאים וכובשים. ברבים משיריו כתב קוואפיס על מאורעות קדומים כאילו הם עומדים להתרחש בכל רגע: הברברים עומדים להגיע ולהשמיד את העיר, אבל לעולם לא יגיעו. קל לראות מדוע שירים כאלה יהפנטו היסטוריון כמו פהמי, אבל אז כנראה השגיח פהמי הקורא המוקסם שלמרות שקוואפיס כתב על העיר המצרית אלכסנדריה, פהמי האדם אינו נמצא בה.

במאמרו "לקוואפיס באהבה ובזוהמה" פהמי מלין על שסופרים מערביים וסופרים מצרים לא-ערביים מתארים את עברה של אלכסנדריה כעיר קוסמופוליטית קסומה (פסיפס אנושי מרהיב, סמטאות נפלאות, חוף נהדר) אך נטולת ערבים; העבר מפואר כניגוד להווה המתואר כחורבן ערבי. פהמי טוען כי סופרים והיסטוריונים המציאו אלכסנדריה שהתאימה לנרטיב שרצו ליצור, וכי תיאור זה של העיר אינו נכון, ומסלק מעברה את רוב תושביה הערבים. את קוואפיס, שאליו פהמי ממען את המאמר, הוא מבקר על תרומתו לתיאור השגוי הזה; קוואפיס,  פהמי מראה, אינו מתאר ערבים בעיר. הנערים, מושאי אהבתו, אינם ניתנים לזיהוי והאוניברסליות מעלימה את הערביות של העיר; ההוד וההדר של העיר שקוואפיס מתאר מעלימים את העוני, הלכלוך והקושי; וכל זאת בעוד קוואפיס ומשפחתו נהנו מכלכלה שהתבססה על הכפפת הערבי המצרי.

התיאורים של עברה של אלכסנדריה כעיר קוסמופוליטית נקייה וזכה אינם רק מטעים, אלא גם לא נכונים היסטורית. הרקמה האנושית של אלכסנדריה, פהמי אומר, מעולם לא היתה מורכבת מרוב של "זרים" (כלומר, לא-ערבים), כפי שמי שקורא סופרים כמו א"מ פורסטר או קוואפיס עשוי לחשוב, ומעולם לא היתה העיר רק יפהפייה ונקייה. אמנם סופרים והיסטוריונים החלו לתאר אותה כעיר קוסמופוליטית מהודרת כבר בסוף המאה ה-19, אבל יש גם תיאורים אחרים. נוסעים שהגיעו לראשונה לאלכסנדריה  דיווחו על סירחון וגועל ועוני בלתי נסבל. באמצעות חיטוט בעבר המטונף של העיר פהמי מצליח לדחות את הרומנטיזציה האוריינטליסטית שמבטה מתוך אירופה ואליה. ודווקא דרך העיסוק בזוהמה פהמי כותב מחדש, באופן אחר ויפה לא פחות, את ההיסטוריה של אלכסנדריה.

עסקי ניפוץ המיתוסים
או: מה ל"תפסן בשדה השיפון" ולרועי חסן?

השם שהעניק פהמי למאמרו – "לקוואפיס באהבה ובזוהמה" – הוא פרפרזה לסיפור "לאזמה באהבה ובזוהמה" (מתוך "9 סיפורים") מאת ג'"ד סלינג'ר. חלקו הראשון של הסיפור של סלינג'ר מתרחש על אדמת בריטניה, כאשר חייל אמריקאי בודד פוגש ילדה בריטית אינטיליגנטית בשם אזמה שאיבדה את אביה במלחמה. היא מבקשת ממנו שלא יסתיר ממנה את אכזריות העולם כפי שנוהגים בילדים, ושיכתוב בשבילה סיפור ושיכניס בו זוהמה. יש לה עניין יוצא דופן בזוהמה, היא אומרת. חלקו השני של הסיפור מתרחש בגרמניה. החייל אומלל נוכח זוועות המלחמה, ועומד על סף התמוטטות עצבים. הוא חיוור, רזה וחלש. מכתבה של אזמה מפיח בו רוח חדשה, וכך הסיפור מסתיים.

הבקשה של אזמה לסיפור שיש בו זוהמה היא בקשה לכנות ולאמת, גם אם יש בהן זוהמה וכאב. הסיפור "לאזמה באהבה ובזוהמה" של סלניג'ר, שהשתתף בעצמו במלחמת העולם השנייה, היה מהראשונים שניפצו את תדמית ההרואיזם האמריקאי. החייל אצל סלינג'ר איננו גיבור, אלא אדם פגום. הזוהמה, פהמי רומז לנו תוך כדי הקישור לסלינג'ר, היא השפה של מי שמבקשים לנפץ מיתוסים חד-ממדיים שמשרתים אינטרסים של בעלי כוח. לכן הבחירה של רועי חסן אינה מקרית או שרירותית, והאסתטיקה של השירה שלו איננה במקרה פוליטית או מזרחית; חסן, כמו סלניג'ר ופהמי, נמצא בעסקי ניפוץ המיתוסים.

ההיסטוריונים מספרים שבזמן קרבות 1948 נערמו פגרי כלבים בשטח שבין הכוחות היריבים ביפו. לוחמי הגנה שמאסו בסירחון חשבו כי מצאו דרך לדכא את הריח. לילה אחד הם פרצו לחנות בשמים ולאחר מכן שפכו בשמים על גופות הכלבים. התוצאה היתה איומה: ריח מבחיל של בושם וריח נבלה. חסן ופהמי לא שופכים בושם, אלא מבקשים לנקות, זה את השירה העברית וזה את ההיסטוריה המצרית, מיופי מלאכותי. הם קוראים במסורת התרבותית שציפו שתתאר את עברם – זה בשירה העברית וזה בשירה של קוואפיס. חסן לא מוצא את עצמו בפזמוני ארץ ישראל הישנה והטובה, ופהמי לא מוצא את עצמו באלכסנדריה של קוואפיס או לורנס דארל. ושניהם, כדי לגרד את שכבת היופי המזויף, משתמשים בזוהמה כרמז לעולם העשיר, גם אם המבהיל, שנמצא תחתיו.

זו הסיבה שכל ניסיון להפריד בין האסתטיקה הפואטית של חסן לבין הבשורה הפוליטית-מזרחית שהיא נושאת הוא טעות. השירה של חסן, ובמיוחד העיסוק שלו בזוהמה, יוצרים  שפת-חשיפה; שפה שהיא כלי לקילוף שקרים, סילופי אמת, זיכרונות סלקטיביים וקלישאות. העיסוק בזוהמה לא מניח לצבוע את העבר בצבעים נוצצים, או להתעלם מההווה. השפה של חסן היא שפה שאפשר לקלף איתה שקרים של גבר מתעלל שמבטיח הבטחות שווא, או לתאר מצוקה כלכלית ומחאה חברתית. והיא שפה שנולדת ברגע שאדם מביט אל התרבות שאמורה לשקף אותו ולא מוצא בה את דמותו. לכן השירה של חסן איננה במקרה מחאתית ומזרחית אלא בהכרח כזאת. היא מכוונת כדי להקשות עלינו לקבל ולעכל את הנרטיב החלקי והאקסקלוסיבי שהשירה והתרבות הישראלית יצרה.

תחריר הרוחשת מתחת לפני השטח

ח'אלד פהמי דיבר באוקספורד על "הטרגדיה של המהפכה המצרית". הוא הסביר שהמחאה נכשלה משום שהמורדים והפעילים לא השכילו להקים תנועה ולדרוש זכויות, ומשום שבהתמודדותה עם תנועת האחים המוסלמים העדיפה האינטליגנציה את הצבא. הוא טען שאמירויות המפרץ הגישו לא-סיסי 24 מיליארד דולר כדי שיחליש את המהפכנים, וכי הוא אכן עשה זאת בצורה רצחנית. פהמי עסק גם בתהליכים שקדמו למהפכה, אבל את רוב ההרצאה הקדיש לעדותו על 18 הימים של תחריר שבהם הוא, יחד עם המוני המוחים שנקראו לדגל באמצעות הפייסבוק, אלו שפיתו אותם ב"כלכלה טובה" תמורת עושק זכויות, בשעה שהרעב ותת-התזונה של ילדים עולה בצורה תלולה, עם הבלוגרים שאיש לא ידע על קיומם והשוטרים שלא יצאו נגד המפגינים – כל אלו גילו ביטחון עצמי שהורכב מסולידריות ותחושת עוצמה.  למרות הטרגדיה של המהפכה היא לא נמחתה, אמר פהמי. גם אם נראה שהמהפכה נסוגה, היא רוחשת מתחת לפני השטח. לקונטרה-רבולוציה יש שתי בעיות קשות בניסיונה להשיב את הסדר הישן. הצעירים הם פוליטיים והם חסרי עתיד והם אומרים לראשי המשטר, "אם אתם לא תיתנו לנו לחלום, אנחנו לא ניתן לכם לישון".