ארץ אחרת

 "כוליות ואינסוף", עמנואל לוינס, תרגום: רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2010

מועטים הם ספרי ההגות שניתן לומר כי פרסומם שינה את עצם גישתנו לפרקטיקה הפילוסופית. "כוליות ואינסוף", שראה אור בשנת 1961, הוא בהחלט אחד מהם. יתרה מכך: בדומה ל"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג, גם ספרו של עמנואל לוינס מציע דרך שמובילה אל מעבר למסורת הפילוסופית המערבית. אגב, על חובתו העצומה לרוזנצווייג  מודיע לוינס כבר בפתח הדבר של "כוליות ואינסוף", עם הצגת הרקע הרעיוני של יצירתו: "התנגדות לאידיאת הכוליות בספרו של רוזנצווייג 'כוכב הגאולה', שנוכחותו בחיבור זה רבה מכדי שנציין, עוררה את השתאותנו" (עמ' 8). ועוד ב-1981, בריאיון שהעניק למגזין היהודי L’Arche, הכריז לוינס כי "השתמש פשוטו כמשמעו בביקורת של רוזנצווייג על הטוטליות".

האדם האחר העומד מולי עולה תמיד על כל הבנה, על כל הגדרה, על כל מושג, שאני עשוי לגבש. כשלעצמו, הוא נמצא מעל מה שאני חושב, יודע או חושב שאני יודע – עליו. האחר הוא תמיד יותר. רק כאן נוצר הסדק בלוגיקת ה"כוליות", ואז האתיקה יכולה לצמוח

עד כה הכיר הקורא הישראלי בעיקר את לוינס ה"מדרשיסט". הוא עשה זאת באמצעות כרכי ה"קריאות התלמודיות" שתורגמו לעברית באיחור של כמה עשורים, וזכו לקבלה חגיגית ויוצאת דופן, שגבלה לעתים במעין אופנתיות אינטלקטואלית בלתי מתאימה להגות המורכבת ביותר של לוינס.

במסגרת הצנועה של המאמר הזה אין בכוונתנו להתבונן בשיטתיות בטיב הקשר המאחד בין ה"קריאות" לבין "כוליות ואינסוף", שראה אור עתה בהוצאת מאגנס. לפיכך נסתפק כאן בהערות כלליות, ונציין תחילה כי בעיני חלק ממומחי לוינס, יצירותיו מתפצלות לשני קורפוסים המנותקים זה מזה במידה רבה: הראשון מורכב מטקסטים פילוסופים "טהורים", והשני כולל "כתבים אמוניים" (écrits confessionnels); כלומר, טקסטים שבהם לוינס מתמודד ישירות עם המורשת המקראית והתלמודית, ומתגלה כפרשן המוצא את מקומו לצדם של בעלי ההרמנויטיקה היהודית שפעלו בכל התקופות (ברם, עבור קוראים ומבקרים אחרים, הגבולות בין הפן ה"תיאולוגי" לבין זה הפילוסופי – ויש שיגידו ה"יווני" – של ספרי לוינס הנם גמישים יותר).

כדאי להזכיר כי למרות שמפעלם ההגותי של הרמב"ם ושל לוינס צמחו בנסיבות אינטלקטואליות, רוחניות, היסטוריות ופוליטיות שונות לחלוטין, הדיון ואף הפולמוס המתנהל סביבם דומה לעיתים. למשל: הייתכן כי יש לחפש את הרמב"ם ה"אמיתי", ה"עמוק", בפרקי "מורה נבוכים", כאשר כתביו ה"דתיים" מהווים בסך הכל מסמכים "משניים", "מינוריים", בדיוק כפי שיש לתפוש את "כוליות ואינסוף" כשיאם של כתבי לוינס ולהתייחס לעבודותיו התלמודיות כעדויות "פחותות" לעולמו המחשבתי? או, שכפי שכתב למשל ר' מאיר שמחה כהן מדווינסק על הרמב"ם בספרו הקלאסי "משך חוכמה" (פירושו על שמות, כ' ג') "דברי רבנו ביד, במורה ובפירוש המשנה – רוח אחת בהם", עלינו לגשת לחיבורים של לוינס כאל שדה אחד ובלתי ניתן לחלוקות פנימיות?

דבר אחד בטוח: רוב המושגים הלוינסיים שהלהיבו את הביקורת הישראלית, ועוררו את השראתם של אמנים ויוצרים רבים כאן, מוצאים את ביטוים המלא, הרדיקלי ביותר, בעמודי "כוליות ואינסוף": ה"זהה" וה"אחר", "פני האדם" וה"תשוקה לאינסוף", "הפרדה" ו"אתיאיזם"… בנוסף, יותר מאשר בכל ספריו שיצאו עד עכשיו בארץ, שפתו של לוינס ב"כוליות ואינסוף" מתגלה כאוצר נדיר בתולדות הפילוסופיה. לאחר הקדמתה המרשימה של ז'ואל הנסל, המספקת לקורא העברי מקורות רבים ורקע מחשבתי מפורט – עבודת התרגום החדה והיצירתית של רמה איילון מצליחה לשחזר ולהשמיע היטב לקורא העברי את הנימה המקורית, ואף את האווירה האניגמטית, של הספר. מהבחינה הזו, אין להסס מלהכיר בעובדה שלקרוא את "כוליות ואינסוף" משמעו לחוות חוויה פואטית אינטנסיבית. כוחם המשולב והמרתק של המהלכים ההגותיים והאסטתיקה הסגנונית מקרב את לוינס אל ניטשה. לא משום שכתיבתם דומה וגם לא בשל איזושהי קרבה תמאטית ביניהם – אלא מפני שגם לוינס וגם ניטשה הופכים את ה"עמל הפילוסופי" לעניין פיוטי, אקספרימנטלי, הדורש את "גיוסו" המוחלט של הקורא.

לצאת מן הטוטליות

מה היא ה"כוליות" (במקור: Totalité) שממנה מבקש לוינס "לצאת". כותרת המשנה של החיבור היא "מסה על החיצוניות", ועל כן יש להתייחס לתנועת ה"יציאה" הזו, להליכה כלפי "חוץ", כמובילה אל מעבר לטוטליות.

ראשית, לוינס מתבונן במעמד של ה"אחר" – הבלתי ידוע, הזולת – בתולדות הפילוסופיה המערבית ומסקנתו ברורה: מעמד זה פשוט לא קיים. מאז ומתמיד ה"אחר" נבלע בתוך ה"זהה", והבלתי ידוע בתוך המוכר כבר: "לרוב", כותב לוינס, "היתה הפילוסופיה המערבית אונטולוגיה: צמצום של האחר לכלל הזהה על ידי תיווך של צד אמצעי ניטרלי המבטיח את ההבנה של ההוויה. עליונות זו של הזהה היתה השיעור של סוקרטס. לא לקבל מהזולת דבר שאינו קיים בי, כאילו מאז ומעולם אני הוא בעליו של מה שבא אלי מבחוץ".

ובמילים אחרות: "צמצומו של האחר" הוא מהלך של שלילה, כלומר שלילת ה"אתה" הנמצא מחוץ לאני. ה"אימפריאליזם של האני" נוצר כאשר אין הכרה בהוויה הנפרדת, הזרה – ברגע שה"שונות" של האחר מנוטרלת ונעשית למה שניתן לזהות מלכתחילה. כך, בעצם, חוזר תמיד ה"אני" אל ה"אני". וזהו שלטון ה"כוליות": מפגש עם אחרותו של ה"אתה" הוא בלתי אפשרי, וכזה הוא המפגש עם כל מציאות שממוקמת מעבר לגבולות ה"אני". ה"כוליות" שואבת לתוכה כל נבדלות; היא מפרקת את ה"שוני" ומקטינה אותו לנתון אובייקטיבי.

אם כן, יש כאן תופעה של התמזגות שמחרימה מהאחר את כל ייחודיותו.

"האחר לחלוטין הוא הזולת", מדגיש לוינס. "הוא אינו יכול להימנות עמי. הקולקטיביות שבה אני אומר 'אתה' או 'אנחנו' איננה הרבים של 'אני'. אני ואתה אינם יחידים בעלי מושג משותף. לא הבעלות, לא אחדות המספר ולא אחדות המושג קושרות אותי לזולת".

לוינס מעוניין לגרום לסדק בכוליות הנתפשת כמעגל סגור, כמשטר החדגוניות, ואם כן, כחיסול שיטתי של ה"בלתי מוגדר". כיצד הימלטות זו מן הכוליות מתבצעת תחת קולמוסו של לוינס? תחילה הוא מסתייע ברעיון פילוסופי קלאסי, אבל שופך עליו אור חדש ומשתמש בו בפרספקטיבה מוסרית, דהיינו בהקשר של היחס לרֵע.

רוב המושגים הלוינסיים שהלהיבו את הביקורת הישראלית, ועוררו את השראתם של אמנים ויוצרים רבים כאן, מוצאים את ביטוים המלא, הרדיקלי ביותר, בעמודי "כוליות ואינסוף": ה"זהה" וה"אחר", "פני האדם" וה"תשוקה לאינסוף", "הפרדה" ו"אתיאיזם"

רעיון זה הוא "אידיאת האינסוף שבתוכנו", שלוינס מוצא בהיגיון השלישי של דקארט. רעיון האינסוף הוא רעיון שמכיל "תמיד יותר" ממה שניתן לתפוש, או להבין, ממנו. האינסוף קיים בתוכנו, ובו בזמן עומד תמיד מעלינו. או בנוסח אחר: כל השגת האינסוף נמצאת תמיד מתחת לאינסוף. לפיכך, במובן האבסולוטי, ניתן לקבוע כי כל השגת האינסוף היא "בלתי רלוונטית" לעומת האינסוף בפני עצמו.

כך, האדם האחר העומד מולי עולה תמיד על כל הבנה, על כל הגדרה, על כל מושג, שאני עשוי לגבש. כשלעצמו, הוא נמצא מעל מה שאני חושב, יודע או חושב שאני יודע – עליו. האחר הוא תמיד יותר. רק כאן נוצר הסדק בלוגיקת ה"כוליות", ואז האתיקה יכולה לצמוח.

ראוי להזכיר כי "כוליות ואינסוף" פורסם בראשית שנות השישים, כלומר בתחילתו של עידן שעתיד היה להתגלות בכל אירופה, ובעיקר בצרפת, כ"לחלוטין פוליטי", כ"כולו אידיאולוגי": אירועי מאי 68' בפריז, התקוממויות הסטודנטים, משיחיותו של השמאל הרדיקלי דאז אשר בישר על בואו של ה"אדם החדש" דרך מהפכה "כאן ועכשיו" – כל אלה העניקו לעשור הזה אופי "טוטלי", אלים, שלעתים גבל בכאוס (כיום ידוע שבאביב 68', ברגעים הקריטיים של המרד, שירותי הביטחון של צרפת שקלו ברצינות את האפשרות להפעיל "כוחות מיוחדים" ברחובות פריז).

באווירה נפשית-חברתית שכזו, ספרו של לוינס נידון לעשות את דרכו אל העולם כמעט בחשאיות, כחיבור אזוטרי. אחת הקריאות הביקורתיות הראשונות (והחשובות ביותר) של "כוליות ואינסוף" היתה זו שפרסם ז'אק דרידה ב-1964 ונשאה את הכותרת "אלימות ומטפיזיקה, מסה על הגותו של עמנואל לוינס". קרבתו של דרידה ללוינס נמשכה עד סוף חייו של לוינס (דרידה הוא שהספיד את לוינס; טקסט ההספד פורסם ב-1997), אבל קשר זה מעולם לא היה נטול הסתייגויות ואי-התאמות פילוסופיות. כך היה, למעשה, מימי מאמרו החלוצי של דרידה על "כוליות ואינסוף". שם, בין השאר, דרידה מערער על אחרותו האבסולוטית של הזולת, ומעדיף לראותו כעוד פיגורה של הזהה: האחר, טוען דרידה, לא היה יכול להיות ה"זר", ה"רוע", אם הוא לא היה גם כן חלק מה"אני". על כל פנים, "אלימות ומטפיזיקה" נעשה מאז לקלאסיקה, ולצד ביקורות מסוימות, דרידה היה הראשון ששיבח את השפה הבלתי שגרתית של  "כוליות ואינסוף" ואת חדות המבנה שלו.

שנות הלהט הפוליטי שבהן יצא ספרו של לוינס התאפיינו בניסיונות לעצב תיאוריות מהפכניות שמקצתן ביקשו לחלן מושגים מושרשים במסורות אפוקליפטיות למיניהן, כגון ה"קץ" ועימות סופי בין בני האור (כלומר תומכי ה"עולם החדש") לבני החושך (תומכי ה"סדר הישן").  חיפוש של נתיב שיוביל להומניזם חדש, שעובר דווקא מחוץ לכל שיטה פוליטית או לאידיאולוגיה נתונה, לא היה מסוג הדברים שהציתו את דמיונם של מצדדי הטרור הצעירים. אבל החל באמצע שנות השבעים ספרי לוינס, ו"כוליות ואינסוף" בפרט, מצאו קוראים רבים ונאמנים בקרב מאוכזבי המהפכה; ובני לוי, שהיה אחד השחקים הראשיים של מאי 68', היה רק אחד מהם. לאמיתו של דבר, עבור דור שלם, הגותו של לוינס היתה לאלטרנטיבה של ממש שאפשרה את המעבר מ"הכל פוליטי" (tout est politique) ל"מעקף מעבר לפוליטי" ((dépassement du politique.

מה שמצטייר בפרקי "כוליות ואינסוף" הוא פרספקטיבה אתית שהשתחררה מן הקאנונים הדוקטרינליים ומכל תנאי. השחרור שמתאפשר בעקבות השבר בטוטליות מוביל את לוינס להציג מונחים שנעשו בהמשך לתמות הפועמות בלב הגותו – קבלת הזולת (accueil d’autrui), למשל – ועמודים ליריים נפלאים כמו אלה העוסקים בפני האדם, שלוינס מקביל אותן לאין סוף, מאחר שהפנים הן בו בזמן מה שניתן "לתפוש" ומה שתמיד נמלט ממני: "הפנים נוכחות בסירובן להיות מוכלות (contenu). במובן זה אי-אפשר להשיג אותן, לחבוק אותן. הן אינן נראות ואינן ממומשות, כיוון שבתחושת המגע או המישוש, זהותו של האני עוטפת את אחרותו של האובייקט, שהופך כך למוכל".

תרגומו העברי של "כוליות ואינסוף" הוא ללא ספק מה שנהוג לכנות "אירוע ספרותי". ואולם הוא גם הרבה יותר מזה, משום שהחיבור הזה גולש מגדותיו של העולם האקדמי ופונה אל עצם מצבנו האנושי.

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן