ארץ אחרת

ביום שני שעבר (10.11.14) בבוקר ישבתי בבית הקפה השכונתי הירושלמי "קרוסלה", המצוי בלב שכונת רחביה, בפינת הרחובות מטודלה ועזה, כפי שאני נוהג לעשות פעמים רבות. כתבתי לעצמי מחשבות בפנקס. הזכות לחשוב מחשבות ולהעלות אותן על הכתב היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי.

לאחר ששילמתי וקמתי ללכת, הופתעתי כאשר אדם חמור סבר עם אוזניות, לבוש בבגדי מאבטח, התקרב לעברי במהירות, הזדהה כשוטר – וביקש ממני להציג בפניו תעודת זהות. כך עשיתי: זו החובה החוקית היחידה שלי.

כנראה שליבי ניבא מה עומד לקרות, ולכן, למרות שאין לי חובה חוקית לעשות זאת, ליתר ביטחון, הצגתי בפניו גם תעודת עורך דין. לפני כארבע שנים כבר עוכבתי ברחביה בנסיבות מוזרות בשל העובדה שדברתי בטלפון בשעה ששיירת ראש הממשלה חלפה על פני. כתבתי על כך בזמנו: "יש שוטרים בירושלים" ("הארץ", 3.2.11). הנימה במאמרי לפני כארבע שנים הייתה אירונית. לימים, חשבתי כי שגיתי: האירוניה מרחיקה את הקוראים מהמשמעות הבעייתית של התנהלות המאבטחים. עתה אני חושב כי הדרך הנכונה להתייחס לדברים היא ברצינות גמורה, תוך הבאת עובדות האירוע, תיאור המצב החוקי – והצבעה על הפער הבעייתי והבלתי נתפש בין התנהלות המאבטחים, לבין הוראות החוק והפסיקה.

בחזרה אפוא לעובדות היבשות: המאבטח בעל סמכויות השוטר שאל אותי שאלות פולשניות. סירבתי באדיבות לשתף אתו פעולה, למעט האמירה החוזרת ונשנית שאני גר באזור, כפי שעולה מתעודת הזהות, אותה הצגתי לבקשתו. למעלה מן הצורך, ציינתי גם שאין לי עבר פלילי, שזכותי לשבת בקפה השכונתי, מבלי להיות מעוכב בצאתי החוצה וחזרתי באוזניו על העובדה שאני עו"ד. הסברתי שוב ושוב שאני מסרב לשתף פעולה עם השאלות ממספר טעמים: זכותי לפרטיות, רצוני לפעול ל"תיקון עולם" (כלומר: לא לשתף פעולה עם נוהל כה נפסד, אלא להתנגד לו) ומפני שאין כל סיבה לעיכובי – ולא מפני שאני מסתיר משהו.   העיכוב והתשאול, שהתגלגלו לכדי חקירה של ממש, נעשו בסמוך לבית הקפה, באמצע רחוב הומה. עוברי אורח, רבים מהם מכירים אותי שנים רבות מהשכונה, ניגשו אלינו בפליאה – ושאלו אם הכול בסדר.

בשלב מסוים, המאבטח שאל אותי אם אסכים להציג בפניו את תוכן התיק שלי. התלבטתי לרגע: ידעתי כי מבחינה משפטית אין לי כל חובה לעשות זאת, כמו שאין לי חובה להשיב לשאלותיו. מצד שני, ועל כך אני מצטער בדיעבד, לרגע התעייפתי מ"תיקון העולם" – ופשוט רציתי להמשיך לדרכי.

המאבטח לא הסכים לבחון את תכולת התיק כשהיא נתונה בתוך התיק, אלא ביקש ממני לפרוס את תכולתו על גדר האבן של הבניין הסמוך למקום בו ניצבנו ברחוב. כל זאת, כאמור, לעיניי העוברים והשבים. פרסתי בפניו אפוא את תוכן התיק על גדר האבן של הבניין, כדי שיראה שאין בתיק כלי נשק או כל ממצא בעייתי אחר. המאבטח סקר ביסודיות את תוכן התיק ולא מצא כל ממצא בעייתי. בשלב זה, התיר לי המאבטח להשיב את תוכנו פנימה, למעט המסמכים שהיו בתיק, שנותרו בהוראת המאבטח כשהם פרוסים לראווה על גדר האבן. שמא חשש כי אמלט איתם. המאבטח ביקש ממני לעיין בתוכן המסמכים והרשימות האישיות שלי.

על כך כבר כתב ג'ורג' אורוול:
"אין הבדל אם יכתוב 'הלאה האח הגדול' או לא יכתוב. אין הבדל אם ימשיך בכתיבת היומן או לא ימשיך. אם כך ואם כך, עתידה משטרת המחשבות לתפוס אותו".
(1984, עמוד 18)

בנקודה זו, החלטתי שלא אוסיף לשתף פעולה, גם אם הדבר יוביל למעצרי, אמנם בלא כל עילה סבירה. כך גם אמרתי למאבטח ולמאבטח נוסף, גם הוא בבגדים אזרחיים, חמוש ברובה (!) – שבינתיים הצטרף אליו. מדוע ביקשו לעיין ברשימות? הדבר לא נאמר לי. במקום זאת, הושמעה באוזניי ההשוואה המופרכת: "כמו שאתה לא עונה לנו, אנחנו לא חייבים להגיד לך כלום".

"אסור לך לצאת, אתה הלא במעצר… ומדוע? לא הורו לנו לומר לך זאת. חזור לחדרך והמתן שם. ההליך נפתח, וכל השאר ייוודע לך בבוא העת".(פרנץ קפקא, המשפט, עמוד 7)

במאמר מוסגר, כדאי לציין כי על מנת לעקוב אחרי שיירת ראש הממשלה, המתנהלת ברחביה בקולי קולות מדי בוקר, אין כל צורך לשבת בבית קפה ולכתוב רשימות. כל תושבי רחביה עלולים להיחשב חשודים פוטנציאליים. התקשורת סיקרה לא פעם בעבר את פעולות המשטרה בשכונת רחביה, ואף הביאה למעורבות האגודה לזכויות האזרח בעניין, בעקבות עיכובים וחיפושים בלתי חוקיים על אזרחים בשכונה. גם מעשיהם של מאבטחי ראש הממשלה פורסמו בעבר. באחד המקרים, לפני כשנתיים, בבית קפה אחר ברחביה, דרשו המאבטחים מאדם בן 65 להתלוות אליהם לתשאול, ושאלו אותו עם מי דיבר בטלפון (עם הבת שלו), היכן הוא עובד, איך הגיע לבית הקפה – ועוד שאלות פולשניות, לעיניי שאר יושבי בית הקפה. מדובר באדם שסיפר לתקשורת לאחר מכן כי הוא אב לבנים ביחידות מובחרות וכי אביו הוא חלל צה"ל.

היטיב לתאר את הדברים פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל למדע המדינה וחבר האקדמיה הלאומית למדעים: "כל הנוהג ברחובות ירושלים יודע, שלפתע הוא עשוי לשמוע יללות צופרים מלוות בקול צרחני ואימתני של שוטר… ברור שיש להגן על ראש הממשלה. אך הוא עצמו יכול, וחייב, להסביר למערכת האבטחה, כי יש גם שיקולים אחרים: דמות החברה, היחסים בין השלטון לאזרחים, האופי של המרחב הציבורי. הברוטליות והכוחנות של מערכת האבטחה מעלות על הדעת דיקטטורה דרום אמריקאית יותר מאשר חברה דמוקרטית" .

מעבר לפגיעה בזכויות האזרח של עוברי אורח, מתעוררות גם מחשבות נוגות על שיקול הדעת של המאבטחים האחראים על שלומו של ראש הממשלה. ראוי לשאול: האם ראש הממשלה אמנם זוכה לאבטחה רצינית ויסודית, או שמא היחידה לאבטחת אישים מטרידה לשווא אזרחים תמימים, בשעה שהיא איננה ממלאת היטב את תפקידה החיוני?

לצורך הדיון, גם אם נניח כי מותר לפגוע בכל זכויותיי, עדיין לא נראה שהמאבטחים פעלו תוך הפעלת שיקול דעת נבון: חיפוש קצר אודות שמי בגוגל אמור היה לשכנע את המאבטחים, או את הגורם האלמוני אתו דיברו במכשירי הקשר, שאני לא בדיוק האדם שעשוי לפגוע בראש הממשלה. או שמא הנוהל מבוסס אך ורק על לחץ פסיכולוגי ורמיסת זכויות אזרח בסיסיות? איזו משתי האפשרויות מטרידה יותר? נדמה לי כי שתיהן מעידות על שיקול דעת לקוי.

כך או כך, שני המאבטחים דיברו ארוכות במכשירי הקשר ושמעתי אותם אומרים בקול, לאוזניי העוברים והשבים: "החשוד איננו משתף פעולה". הם שבו והציעו לי להראות להם את רישומיי האישיים, תוך השמעת איום מרומז: "תגמור עם זה, חבל שהעיכוב שלך יימשך לנצח". התמלאתי אומץ, סירבתי שוב ואמרתי באסרטיביות שאני מוכן להיעצר ולהגיע עם העניין לבית המשפט. מתברר שהסירוב התקיף השתלם יותר מהאדיבות: שוחררתי דקות ספורות לאחר מכן. להערכתי, העיכוב נמשך קרוב לשעה.
ועתה, לפער בין החוק לבין התנהלות המאבטחים: יש להדגיש כי בשום שלב לא נאמר לי במה אני חשוד ומה העילה לעיכובי; לא הוסבר לי שאני רשאי שלא להשיב לשאלות – וכי על פי החוק, הדבר לא ישמש כנגדי; לא נאמר לי כי אני רשאי לפנות לעורך דין; ולא נאמר מה הבסיס לחיפוש בחפציי האישיים – וכי אני רשאי לסרב לחיפוש.

נוסף לכל אלה, כשחושבים על התכלית המשפטית של חוק החזקת תעודת זהות והצגתה (1982), כלל לא ברור המעמד החוקי של החזקת תעודת הזהות בידם שעה ארוכה, לאורך כל העיכוב: ניתן היה לזהות אותי בעזרת התעודה, לרשום את פרטיי האישיים, להחזיר את התעודה לידי – ולשחרר אותי תוך זמן קצר (לאחר שהשיירה כבר חלפה, בוודאי כבר לא נשקפה כל סכנה משחרורי). החזקת תעודת הזהות בידי המאבטחים לאורך כל העיכוב סייעה למעשה להחזיק אותי "בן ערובה". יצוין גם כי פסיקה חשובה של בית משפט השלום מעלה ספק לגבי עצם החובה להציג תעודת זהות במקרים מסוימים, נוכח השפעת חוקי היסוד, שניתנו כעשור לאחר החוק בעניין החזקת והצגת תעודת זהות.
נראה אפוא כי התשאול, שהפך לחקירה של ממש ולחיפוש ("בהסכמה" מאוד מאולצת ובעייתית) נעשה תוך פגמים רבים ומשמעותיים.

לאחר כשעה שוחררתי, לא לפני ששמעתי איום מרומז נוסף: "סיימנו – בינתיים". ומה עכשיו? אינני מתכוון להסתגר בבית, מאימת השוטרים והמאבטחים. להיפך: בכוונתי להוסיף לקיים את שגרת חיי, להסתובב ברחובות רחביה וירושלים – ולכתוב כאוות נפשי בפנקסי האישי.

"אל תניח לשום מחשבה לחלוף באלמוניות. נהל את פנקס הרשימות שלך באותה הקפדנות שבה מנהלים השלטונות את רישום הזרים".(וולטר בנימין, המשוטט, עמוד 75)

בפעם הבאה ששוטרי משטרת ישראל או מאבטחי ראש הממשלה יבקשו ממני להציג תעודת זהות, אמנם אעשה זאת, למרות הפסיקה המאפשרת לי להימנע מכך בנסיבות מסוימות (נסיבות שלכאורה מתקיימות בעיכובים כה שרירותיים ונטולי הצדקה, כמו העיכובים שנעשו לי). עם זאת, אסרב בתוקף לשתף פעולה מעבר לכך. בפעם הבאה, פשוט אלך לדרכי ואפנה לשוטרים ולמאבטחים את הגב, בתקווה שלא יירו בי.