ארץ אחרת

עמית אפשטיין על רקע האנדרטה לזכר הקורבנות היהודים:

מנכסי דלא-ניידי היקרים ביותר במדינה. צילום: אבי לוין

*1 לאחרונה מתרגש גל הגירה חדש על הבירה הגרמנית החשוכה, ומבין הצללים עולים ובוקעים צלילים מוכרים בעברית קולנית ובלחישה. ישראלים, הכובשים שאינם מתביישים, מזמררים במועדונים נידחים, מפזזים על בימות עקומות, מציגים תצלומים ורישומים בחללים מוסבים, מתכננים דרכי מילוט מגורדי-שחקים בקומפלקסים של ברזל וזכוכית, מנפנפים בדרכוניהם החדשים ומקטרים על התור בלשכת הקצבאות לנזקקים. בברלין יש קבוצות מיעוט רבות: התורכים, הפולנים. הגרמנים לא אומרים מילה, הם זהירים; אבל לאחרונה מדגדג להם בלשון והם לא מצליחים שלא לתהות מה אנחנו עושים שם, כלומר, פה. מה אנחנו מחפשים? מה באנו לקחת? הסכסוך הישראלי-פלסטיני (או בשמו, ה"קונפליקט", כאילו מעמדו כסלבריטאי לא מצריך אפילו שם משפחה) הוא-הוא הנושא החם על השולחן בכל שיחה אינטליגנטית, לפני או אחרי הארוחה, אצל כל מארח בברלין, ודאי אם נפל בחלקו אורח ישראלי. בניגוד לשואה – נושא חם או לוהט בפני עצמו – היתרון הגדול של ה"קונפליקט" שהוא לא שורף לגרמנים את הלשון; להפך, הוא ממתיק להם את התה ומוגש כקינוח. "יש פה המוווון ישראלים, לא?", נשאלתי בחיוך לא פעם ולא פעמיים. המון? הרי כאן גם אף אחד זה יותר מדי. הישראלים הוותיקים, עצוב להודות, הם המסתייגים העיקריים מהגל החדש. לרוב מפני שהמהגרים החדשים באו מסודרים: לרשותם עומדים בדרכון, קצבה, קורס ללימוד השפה הגרמנית והבטחה שהכול יהיה טוב. בינתיים המקומיים מסבירים להם פנים, אבל אף על פי שאנדריי השבדי ספק שאל ספק ציין, בטאקט אופייני: "בטח כולם מרגישים שהם חייבים לך משהו", דווקא איחרנו ובגדול. הגרמנים מזמן התנערו מן האשמה ומן האחריות, והם כבר מוכנים לכעוס עלינו. די נמאסנו; אבל לפעמים העבר בכל זאת ממשיך להציק. *2 סבא שלאינגו היה אחראי על אספקת מזון לחיילים הגרמנים בפולין. הוא נפטר כשאינגו היה בן 17, והם מעולם לא דיברו על מה שהיה. אך לאחר פטירת סבתו נמצאה חבילה שנטמנה במחבוא, ובה: זוג חפתים מזהב סיכה מצופה זהב, שי מהמדינה על חמישים שנות נהיגה ללא תאונות כמה כפתורים בעלי ערך מפוקפק ערימה נכבדה של שיני זהב. את אינגו זה הטריד. מנין הגיעו השיניים? הוא נתקל בהתנגדות תקיפה לחקירתו. "הסב היה אדם ישר", אמרו דודותיו, "והשיניים נאספו מבני המשפחה". אינגו לקח את השיניים לטכנאי שיניים. הבדיקה העלתה כי שיניים בודדות אכן נוצקו ונעקרו במהלך שנות החמישים והשישים, אך רובן המכריע נעקר בשנות השלושים והארבעים, ויוּצר במזרח אירופה. הדודות ניתקו קשר עם אינגו, והשיניים באריזתן נשארו אצלו. כשהוזמנתי אליו לארוחת ערב לכבוד חג המולד, התחלתי כהרגלי במשחק החברתי האהוב עלי ששמו "מה עשה סבא שלך בזמן מלחמת העולם השנייה?". (שלי, אגב, בילה את רובה בברגן-בלזן, תודה ששאלתם). אינגו פרש בפני את שיני הזהב. באותו שבוע עמדה להיפתח תערוכה שכללה גם עבודה שלי: ענק עשוי שיניים יצוקות מזהב, אחד האובייקטים הראשונים (1999) בסדרהJEWelry המטפלת בסטריאוטיפים של הזהות היהודית, תוך בירור מקורותיהם. הזמנתי את אינגו לפתיחה. אינגו, מצדו, שאל אותי מה לעשות בשיניים. שמור אותן, אמרתי לו. הן שלך. *3 באפריל 2003 הוזמנתי להרצות במסגרת תערוכת עבודות של אמנים ישראלים, שנערכה בברלין ושהיתה לה נגיעה לשואה. חיפשתי אחר משפט פתיחה, אולי איזו התבדחות, מתלבט בין רצינותו של המעמד לבין הרצון לשעשע את הקהל. איכשהו, הדבר עלה בארוחת הצהריים של יום שבת אצל סבתא ברמת-גן. "מיין שיינער קינד", אמרה סבתא, "העובדה שאתה תדבר עלי, בפני קהל של גרמנים – הרי זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי אי-פעם". בדבריה אלה אכן פתחתי את אותו נאום. ביתם של סבי וסבתי היה, ועודנו, בועה. היום אני יודע ש"בועות אירופה" כאלה פזורות לרוב ברחבי ישראל, ואם יצורפו יחדיו ייצרו שמורת טבע שבה כל יום מתחיל כמו 1939, אבל נגמר כמו 1944. במרכז החינוך שקיבלתי עמדה האלגנטיות כערך עליון. כל-כך מתסכל, האמינו לי, לשאוף לאלגנטיות במזג האוויר הארצישראלי. כמעט הירואי. עם זאת אני, שלא שירתי בצבא, למדתי אמנות ויצאתי מהארון, אני, החוליה החלשה בחברה הישראלית, מה לי ולהירואיזם? המשיכה העצומה שלי לכל מה שזר לסביבתי הטבעית היתה כנראה חזקה ממש כמו הדחייה שעורר בסבתא כל מה שלא נראה, לא נשמע ולא התנהג כמו חיקוי של העולם שהקיא אותה. בהפקת חייה, "הפרודיה הגדולה על הבורגנות האירופית", זכתה סבתא סוף-סוף לקהל אוהד. לאחר שבחנתי בזהירות את הברירה שמציעים לי הוריי הצברים, בחירתי היתה חד-משמעית: תנו לי פרוות, טפטים ופורצלנים, גם אם מדובר בטלאים, קרעים ושברים המקיפים בערימות עצומות את הממלכה העצובה הזו של "היֹה היה ואיננו עוד". ייתכן שצריך להאשים את "בּוּרדָה" בטעם המלאכותי שהחיים בבועה התאפיינו בו. אותו מדריך לעקרת-הבית מילא את חייה של סבתא בתוכן. למעשה, כפה המגזין קוד חייכני למראה, אך מדויק ומהוקצע, על אוכלוסייה גדולה, שחרגה הרבה מעבר לגבולות האימפריה הסודית שלנו. עולם של מדידות וסימונים, הנותנים משמעות כפולה לביטוי "מידות טובות"; התנהגות חברתית ראויה והיקפים ראויים. בניגוד לסבתא, אני לא הכרתי גרמנים באמת וגם מעולם לא הייתי באירופה, אבל ה"גרמנים" ו"אירופה" היו ה"חלב השחור" שלי. למרות זאת, או שמא בשל כך, הסקרנות גברה על החרדה. כשניסיתי להתחמק מהחובה לסיים את הארוחה עד תום, היתה סבתא מתריעה: "אצלי לא מכריחים; אבל אם הגרמנים יבואו…". כמה פעמים שמעתי את זה?! שיבואו! פעם אחת, בשובי הביתה בצהרי היום, חיכיתי לבדי מול צלחת מלאה אפילו בלי לטעום. הגרמנים מעולם לא באו, אבל הילדים מהבניין הסמוך דווקא כן, ואת המכות שהייתי חוטף, ואת הקללות שלהם אני, הילד החיוור שלא שיחק כדורגל, זוכר גם כעת. הזדהיתי עם סבתא הזדהות מוחלטת. היא היתה ה"יהודייה", ואני ה"הומו". הבנו זה את זו. לפעמים הצטערתי על כך שהחוויה החשובה ביותר בחיי עברה מן העולם לפני שנולדתי. סבתא ניסתה להשלים את החסר. מעולם לא דיברנו על ה"שואה", וגם לא על משפחתו של סבא שנכחדה כליל, ועל מחנות הריכוז שהיה בהם, ועל הפגמים הגופניים והנפשיים שנגרמו לו, לה ולכל הדמויות המוזרות בעלות השמות המצחיקים שהקיפו אותם בסלון החברתי שניהלה סבתא ביד רמה (כמה הצטערה אז שאינני מנגן בפסנתר, ויותר הצטערה על כך שאין לנו פסנתר, כדי שלפחות יוכלו לחשוב שאני מנגן בו). ובכל זאת, למדתי לפקפק בכול, להיזהר מראש, להיות סקפטי, ובעיקר הפנמתי את החשיבות הרת-הגורל שבמשיחת האודם בכל הזדמנות, גם כשיורדים למכולת, כי האדם צריך תמיד להראות בשיאו וללא רבב. אבא קרא לה "יהודייה מקצועית" וטען שהיא חולה ומשחיתה אותי. אבל בין התמכרותו לעבודה ולרווחים והתמכרותה של אמי לקניות ולסיפוקים מיידיים, לא היה מי שיעמוד ויחצוץ ביני לבין העבר המפואר והמכוער. אני, שתמיד הייתי מחוץ למעגל הרוקדים, אותו פולקלור ישראלי יחף, היו בי געגועים למולדת שטעמה צבעוני כמו מרמלדה וריחה חריף כשל ברנדי והרינג. מולדת של ילדים חיוורים שבכלל לא רוצים לצאת לטיולים שנתיים, ולא מעניין אותם להחזיר מכות, וחייהם הם יום זיכרון אחד מתמשך. *4 אחרי שנה בברלין התברר לי שאני מסיפור אחר. התכוננתי למאבק בדרכים לייצוג השואה שאמצא שם, אבל לא הייתי מוכן למבטים האטומים שנתקלתי בהם. מייקל, למשל, הוא צלם, במקור מהמבורג, למד בלונדון, עובד בפאריס. כשסיפרתי לו שאני ישראלי והתחלתי להתלונן (זה מה שאני הכי טוב בו), עצר אותי מייקל ואמר שהוא רוצה לשתף אותי במשהו מוזר שמטריד אותו. בכל פעם שהוא רואה יהודים חרדים בלבוש חסידי, הוא מרגיש אי-נוחות גדולה מזדחלת. אוכל כשר – למעשה, אפילו הביטוי עצמו – מעורר בו דחייה. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על העבר של המשפחה שלו. "כן", ענה מייקל, "אבל מה זה קשור?". "מה זה קשור!? ספֵּר לי על העבר ונראה", יעצתי. מסתבר שאחד הסבים היה בוורמאכט, אבל מייקל טען שבוורמאכט לא היה לסב שום קשר ליהודים, ונשאר בדעתו שעצם איזכור העבר המשפחתי כגורם לדחייה הפיזית שעולה בו בשעה שהוא, צלם במקצועו, מתמודד עם ייצוגים ויזואליים חד-משמעיים של זהות יהודית, הנו מגוחך. *5 גלריה GdK הזמינה 14 יוצרים להשתתף בתערוכה "I House You", שנפתחה בפברואר 2005. כל אחד מהמשתתפים התבקש לבחור חדר בבניין הצמוד לגלריה ולעצב אותו כרצונו. החדר היה אמור לשמש חלל, שהיוצר מספר לקהל שלו באמצעותו דבר-מה על נוכחותו בברלין. כותרת המשנה של התערוכה היתה "On the Language of one's own Four Walls" והשתתפו בה אמנים, אדריכלים, מבקר אמנות, מעצב לתיאטרון ולקולנוע, גרמנים, שווייצרים, צרפתים, שני ישראלים (ואני ביניהם) ואפילו רבי אחד, שעבר לכאן מאנגליה. החדרים היו שונים זה מזה להדהים, חלקם מעופפים בשמי הקונספטואליות וחלקם נטועים עמוק כל-כך בקרקע המציאות, עד כי היה קשה להחליט אם אולי בכלל מדובר בטעות, והאמן עבר לגור כאן לאחרונה או לחלופין, חנות רהיטים פתחה חלל תצוגה ממש באמצע התערוכה. בכניסה לחדר שלי נתלו הוראות שהנחו את המבקר להיכנס תחילה לבדו דרך הדלת המובילה אל החדר הקטן, שבפתח החדר הגדול. מאחורי הדלת הוחבאה "קופסה שחורה", ובמרכזה נר זיכרון חשמלי: נקודה כתומה של אור מלאכותי באפלולית נמוכת תקרה וצפופת קירות. בתום זמן ההתייחדות הוזמן האורח אל החדר הגדול. בסלון החברתי הריהוט כולו היה חדש, היישר מהחנות, אבל ספות העור הכהות והרכות בחום מריר ובבורדו, וילונות המשי הזהובים שפרחים רקומים עליהם, שולחנות העץ המכוסים פשתן לבן ועליהם זוג פמוטים ואגרטלים עמוסים פרחי בד, קערות הכסף מלאות הפרי והתמונות הממוסגרות בפיתולים דוממים על הקירות הצבועים תכלת, יצרו אווירה יהודית-אירופית כבדה כמו שינה עמוקה, ונעימה כמוה. למעשה, סוּדר החדר על-פי התוכנית של אולם בית-משפט, ולפיכך כל מי שבחר להתיישב על הספה המזמינה נתקף אי-נוחות. הישיבה בשני צדי החדר דמתה לישיבה על ספסל הנאשמים או על ספסל העדים, ואדם שנקלע אליו נדרש לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. בערב הפתיחה הוזמנו האמנים לארח מבקרים בחדריהם. שוב ושוב נתבקשתי להסביר את האווירה שרציתי ליצור. שוב ושוב סיפרתי כיצד בכל אירוע ובכל ארוחה, בכל פתיחה ובכל יציאה, בכל פגישת עבודה ובכל היתקלות מקרית תמיד מגיע הרגע – בין אם אעלה את הנושא בעצמי, ובין אם אנסה להתחמק מכך בכל מאודי – שבו נדבר על עובדת היותי יהודי. כלומר, מה אני חושב שהם צריכים להרגיש; איך אני חושב שהם צריכים להתנהג; מה אני מצפה שהם יעשו. ואני שומע את עצמי עונה בפעם האלף: "סליחה, אבל אני עדיין עסוק בזה שאתם גרמנים". כעבור שבוע הוזמנתי לדרזדן, לפתיחת תערוכה בגלריה KhD, שהצגתי בה סרט המתעד מיצג משותף לי ולכוריאוגרפית ולרקדנית רננה רז, בשם "בר-מצווה", מ-2001. לוּ ידעתי שאותו סוף-שבוע חל במועד שבו ציינו מלאת שישים שנה להפצצות על דרזדן, ולכבודו סיימו את בנייתה-מחדש של הכנסייה שנהרסה באותן הפצצות, Die Frauen Kirche, ולהדגשת חשיבותו בחרו "לחגוג" אותו גם במה שהיה להפגנה הניאו-נאצית הגדולה ביותר בגרמניה מאז 1945, לא הייתי טורח לעלות על הרכבת (הלקח המסרב להילמד). כבר יממה קודם לכן היו פרושים בעיר 4,000 שוטרים עוטים שריון, ומבט אחד בחומה הירוקה שהם יצרו סביב בית-הכנסת המחודש היה די בו כדי להבין שצריך להימלט מהעיר, ויפה תקרית אנטישמית אחת קודם. הרבה גרמנים ביחד, צועדים וצועקים גרמנית במגאפון, ודגלים מתנופפים ברוח – זה לא בשבילנו. פסענו חרש חזרה אל המלון, בעוד העיר מתמלאת אלפי גלוחי-ראש מיליטנטיים, שיכורים וחדורי מוטיבציה, שניפצו במהלך הלילה את כל פחי האשפה העשויים אבן שלאורך נהר אלבה, אולי כדי לשחזר את חורבנה של העיר. לא מזמן דרש פוליטיקאי מהאזור, שמלכת אנגליה תתנצל בעת ביקורה הממלכתי בגרמניה על הפצצת דרזדן. אם יש לקח שכנראה עוד לא כל הגרמנים הפנימו אותו, הוא פשוט למדי: אם לא תתחילו מלחמת עולם, לא יפציצו לכם ערים מרכזיות. אמנם מבעד לחלונות מכונית המילוט שלנו נראתה דרזדן יפה, אולי אפילו רומנטית, אבל לא יכולתי שלא להצטער על עשרת האחוזים משטחה של העיר שניצלו מההפצצות, וחזרתי להרהר בנס תקומתה של גרמניה מהריסותיה. את האדמה הזאת היו צריכים לשרוף ולהשאירה חרוכה. גרמניה כולה היתה צריכה להפוך לבית-הקברות שהתאוותה כל-כך להיות. *6 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין הוקרנו גם השנה כמה סרטים העוסקים במלחמת העולם השנייה ובשואה. ככלות הכול, אנחנו נמצאים בתקופת האינפלציה של השואה. המיינסטרים, בחיבוק הדוב החונק שלו, עשה ממנה ז'אנר מרגש. צפיתי בסרט תעודה על חייו ופועלו של אחד האישים היותר מאתגרים בחוג עוזריו של הפיהרר, יוזף גבלס. לסרט היו שתי גירסאות: גרמנית ואנגלית. בחרתי לצפות בגירסה האנגלית, שקנת בראנה תרם לה את כשרונו המלוטש. הסרט נפתח בכמה אימג'ים חזקים: גבלס הילד, גבלס האיש וגבלס הגופה החרוכה, לצד אשתו וילדיו שנשרפו איתו. המנעד הוויזואלי של סרטי תעודה על השואה מוסב כאן על צירו, ועל הצופה לחוש כי מסכן גבלס, מסכנה אשתו ומסכנים ילדיו. נניח. הסרט מתחיל בקריאה מיומנו האישי של האדם, שלקח את הדמוניזציה של היהודים כמה צעדים גדולים קדימה. אך למרבה הפלא, מוזכרים בו היהודים בכשש הערות-צד יבשות; הערה למיליון, בערך. "היהודים האיומים שולטים בכלכלה העולמית והם כמחלה בגופה הבריא של גרמניה…", ועוד ציטוטים שבעטיין של הטענות הכלולות בהם אפילו לא היינו מציעים לגבלס לבקש מאיתנו סליחה. אולי היתה זו פליטת-פה ותו לא? גבלס הילד זוכה להשתתפות בצער על נכותו (מום ברגלו) ועל בדידותו כתוצאה ממנה. הוא זוכה לסימפתיה בשל הכשלונות שנחל עם בנות המין היפה, עד שמצא את מי שהיתה לאשתו ואם ילדיו, האישה שהרעילה את ילדיהם במו ידיה כדי שלא יצטרכו לשאת את העולם ללא הפיהרר. לא שהסרט צהוב; לא, זה אפילו לא זה. הוא פשוט משעמם. סרט על יוזף גבלס, האיש והתופעה, הפוליטיקאי חסר המעצורים, התועמלן המחונן, הפרסומאי בחסד, הקופירייטר של שנאת האחר – איך משעמם? דַבֶּרֶת. כן, הוא עשה טעויות, אבל בסך-הכול היה בסדר. מענטש. הרי כולנו מכירים בעובדה המחרידה שהנאצים היו אנשים כמוך-כמוני, כמו שאומרים. הם כפו על העם הגרמני, הצייתן אך הישר, לחיות בניגוד לנטיית לבם של בניו, עד לשחרורם המבורך מעול השליטים האכזרים. ובכן, לא. אנחנו יודעים שהנאצים הם הגרמנים, והגרמנים הם הנאצים. אין סיבה למרוח לנו עליהם שיכבת ריבה, ולצפות שנבלע בחיוך מלנכולי אדיב. לצערי, הבמאי לוץ האכמייסטר לא נכח בהקרנה. דווקא היו לי כמה דברים לומר לו. להבדיל מהנ"ל, הסרט בעל השם המסורבל "שניים או שלושה דברים שאני יודע עליו" משרטט בצורה אחרת את דיוקנה של משפחת לודין, צאצאיו של הנס לודין, קצין אס.אָ בכיר ושגרירו של היטלר בסלובקיה החל מ-1941, כלומר, האחראי הישיר על שליחתם של יהודי האזור אל תחנתם הסופית. מי שיזם את הכנת הסרט, מלטה לודין, הוא צעיר בניו: ארבע אחיות ושני אחים. הסרט הוא מסע אינטימי אל קרבי הקונפליקט במשפחה, השסועה ביחסה אל האב וזכרו. האם עליהם לשאת באשמה? לשנוא אותו? להעריץ אותו? יָדע או לא ידע? היה שותף מלא ופעיל, או עוד בורג במערכת משומנת שלא היה בכוחותיו להתקומם כנגדה? יוצר הסרט מצליח לשמור על אמינות רבה ועל רגישות יוצאת דופן כשהוא נותן במה לדעותיהן השונות של שלוש אחיותיו, בעליהן, ילדיהן ונכדיהן. אשתו ובנו ממלאים בסרט תפקיד כמעט שולי, באופן מתמיה. לטענתו, הסרט יכול היה להיווצר רק עם מות האם, דמות דומיננטית, חזקה. באחד מקטעי הווידיאו הביתיים היא מספרת איך רק ממש בסוף המלחמה, בשיחת-אגב עם אשת השגריר השווייצרי בסלובקיה, למדה על גורל היהודים. אשת השגריר, מצִדה, סירבה להאמין למשמע שאלתה של האם: "מה זה אאושוויץ?", לאחר שסיפרה לה שהם מצאו ילדה יהודייה ומבקשים להגן עליה מפני הסוף הנורא המובטח לה בהגיעה לתחנה הסופית. ידעה או לא ידעה? הגנה על בעלה או על ילדיה? אינסוף שאלות עולות ומתפוגגות, דוחקות זו את זו. אחות אחת מיוסרת, השנייה מדחיקה והשלישית, יחד עם בעלה, הופכת בספרים ובמסמכים בחיפוש תמידי אחר ההוכחות לחפותו, או לפחות אחר העדר הוכחה חוקית לאשמתו. ללא בושה, בביתה המפואר שבשטוטגרט, אומרת האחות ש"במלחמה כמו במלחמה, והרי היהודים היו בין הפרטיזנים והיה צריך להילחם גם בהם. אז מה יכול היה אבא לעשות, אבא הגיבור, אבא האידיאליסט. מה? אתה יותר טוב ממנו? אני יותר טובה? מה היית עושה? מה הייתי עושה?". "אינני רואה את עצמי כבתו של פושע, כמובן", היא אומרת. "אני רואה עצמי כבת של קורבן אחד מני רבים של הזמנים הנוראים ההם והרעיון הנורא לתלות את כל התקווה באיש אחד, היטלר, ולחשוב שהאיש הזה יציל את העולם. הרי זה אבסורד, אבל זה מה שחשב אבא, וגם רבים אחרים". ומוסיפה: "זו זכותי המלאה, לראות את אבי כפי שאני רוצה לראותו. אתה לא תיקח את זה ממני…". אחות אחרת מסייגת עצמה בזהירות: "אינני יכולה לומר שלא היה פושע (האב; ע. א.), אלא שגם לא יכולתי בשום אופן לראות בו פושע". הבמאי רוזה פון-פראונהיים ממשיך לאתגר את קהלו בהילוכו העקשני בקצה שולי החברה, והקישורים שהוא מצליח לעשות בינם לבין עתידו של הקונצנזוס. סרטו "לא ההומו הוא הסוטה אלא המצב שבו הוא חי", שנוצר בעקבות ביטול סעיף 175 בחוקה הגרמנית (שעל-פיו נאסרו יחסים הומוסקסואליים והעונש שהוטל על קיומם היה חמור ביותר, בייחוד בתקופת השלטון הנאצי), עורר סנסציה בפסטיבל הסרטים בברלין ב-1971 והוביל לדיון ציבורי נרחב. סרט התעודה החדש שלו, "גברים גיבורים והומואים נאצים", הוקרן בפסטיבל בצמוד לסרט תעודה קצר נוסף, מסדרת הראיונות שערך פון-פראונהיים עם הומוסקסואלים מניצולי מחנות העבודה. המונולוג של ואלטר שווארצה, שבר-כלי בן 80, ניצול מחנה הריכוז סאכסנהאוזן, שמשכו 18 דקות, משאיר כל צופה מותש מדמעות, מצחוק ומצער למחשבה על הנסיבות הבלתי אפשריות שבהן מנסה אדם, שוב ושוב, לחיות את חייו. הסרט עצמו מטפל בתופעה של גילויי הומוסקסואליות בין בכירי הפוליטיקאים הניאו-נאציים ומנהיגי הקבוצות הקיצוניות ביותר של שנאת האחר. פון-פראונהיים נפגש עם כמה פרסונות שיערערו בלי ספק גם את השקפת עולמו של המקובע באדם; הוא מראיין אותן, מתלווה אליהן ונותן להן במה (הו, חרב פיפיות!). אחד מאותם מרואיינים הוא פעיל פוליטי צעיר ומעונב, המקפיד על לבושו והתנהגותו, אשר טוען בגרמנית גבוהה וללא שום היסוס שהוא מבין את ה"בחילה (הציבורית; ע. א.) מהומואים 'נשיים'", מפני ש"גברים צריכים להיות גברים, ולא להשפיל את עצמם"; המרואיין השני, גלוח-ראש פרוע ממזרח גרמניה לשעבר, מסביר מדוע "להיות ניאו-נאצי זה עניין של סגנון חיים"; השלישי היה מנהיג של ממש במערב גרמניה לשעבר, שהתפרסם כשהכריז כי הוא "הוכחה חיה לכך שהיטלר יכול לקרות, ויקרה, שוב". כשהיה בשנות העשרים שלו, לקח אותו הבמאי לביקור באושוויץ ובסרט התיעודי הקצר שהוצג אז בטלוויזיה הוא נראה מתווכח בלהט עם המבקרים בתא הגזים על דבר קיומה של השואה. בעקבות הסרט נשלח האיש לכלא, שם השלים עם זהותו המינית ויצא מן הארון. כיום הוא מארגן מסיבות סקס המוניות בסגנון סאדו-מזוכיסטי לגברים חובבי-עור בברלין. המרואיין הרביעי הוא פעיל לשעבר בקבוצת נוער ניאו-נאצית המקדיש היום את זמנו להתנדבות בארגונים אנטי-פאשיסטיים, ומגלה כי גויס לשנאה בידי עובד סוציאלי מטעם המדינה, בתקופה שבה נזקק לעזרה. המשתתף המרכזי, החמישי, בסרט הוא נוכח-נפקד: מיכאל קוהנן, שהיה מממשיכי דרכו של הפיהרר בשנות השבעים-השמונים-התשעים, עד מותו מאיידס, שהפתיע וזעזע את המוני מעריציו. בסרט מונצח אירוע פרטי של קוהנן, שהשתתפו בו מאות אנשים. ברגע של נחת לוקח קוהנן את הגיטרה ומוביל שירה עליזה בציבור. בין לגימת בירה אחת לשנייה הם שרים את הפזמון החוזר, משהו כמו: "הנה יהודי, הכה אותו באף, תן לו לדמם, ואז הרוג אותו מרחמים". שובה לב. קוהנן היה לגרמנים הלאומנים מה שהיה ג'ון פ. קנדי לאמריקאים: צעיר, נאה, בעל קסם אישי עובר מסך, רהוט, אלגנטי ומלא חרון. מותו השערורייתי התקבל באמביוולנטיות כואבת, הניכרת גם בדבריו של אותו "היטלר" פוטנציאלי בדימוס, שמארגן היום מסיבות: "בכיתי כי הוא מת, ובכיתי יותר כי הוא היה הומו. הגבר שהערצתי והייתי מוכן לעשות הכול בשבילו, בגד בי". סתירה פנימית בעייתית משהו. הסרט דן בנטייה הציבורית לגלות עניין ב"חשיפתם" של הנאצים כהומואים (למשל, מחקרים ושמועות עקשניות בדבר מיניותו של היטלר עצמו, וגם גבלס ואחרים), ושואל אם יש בכך מן הרצון להדיר את הנאצים ולהרחיקם ככל האפשר מתחומי ה"נורמלי". האם נטייה זו מקורה במשאלה לראות את הנאצים לא כ"גרמנים" אלא כ"הומואים" ואם אמנם כן, להתייחס אל שאר הגרמנים כאל הקורבנות האזרחיים של אותם מופרעים אקסצנטריים, לא מסופקים מינית ומאותגרי ג'נדר? *7 על האנדרטה לזכר הקורבנות היהודים של השלטון הנאצי דוּבּר רבות. עצם ההחלטה להקים אנדרטה לזכר היהודים בלבד גררה דיון נרחב בשאלה, מה יקרה אם כל קבוצה נרדפת תדרוש הנצחה. ואמנם אנדרטת הצוענים, ואנדרטה לזכר הקורבנות ההומוסקסואליים של השלטון הנאצי, כבר בפתח. המיקום המיועד לשתיהן הוא טירגארטֶן, פּארק הגובל ברייכסטאג, מול האנדרטה לזכר הקורבנות היהודים של אותו שלטון. האזור מיועד להפוך כנראה ללאס-וגאס של אנדרטאות, מין אטרקציה תיירותית המקדמת בעיקר מכירות ושיכחה. ייתכן שמאחורי המיקום עומד הרצון לחסוך בזמנם היקר של הפוליטיקאים, שכל שיידרש מהם הוא לחצות בזהירות צומת סואן אחד, והנה הם מתכופפים לשמאל ומכבדים את זכר היהודים, מתכופפים לימין, והנה כבר מוכן הזר… רגע, את זכרו של מי מכבדים עכשיו? על מה מצטערים? אופס, שכחתי! אין ספק שהמיקום שנבחר הנו מוצלח. מול כיפת הזכוכית היהירה של הרייכסטאג, ליד שער הניצחון, מול פסלו של גתה המשקיף על החלקה ממרום הפודיום שבשולי הטירגארטֶן – פיסת אדמה יקרה, מבוקשת ופופולרית – תקוע קוץ בלִבּה של העיר. עצם הבחירה בהצעתו של האדריכל פיטר אייזנמן, מין בית-קברות גדול ובו בלוקים מבטון בגבהים שונים, שנויה במחלוקת, ובצדק. שהרי אם יש משהו שלא חסר פה, זה בתי-קברות של יהודים. גרמניה כולה היא בית-קברות יהודי אחד עצום. יש לקוות כי מרכז המידע המתוכנן בתוך האנדרטה יהיה לפחות עשוי בחוכמה וברגישות, שלא כמו הפיאסקו של המוזיאון היהודי בניצוחו של דניאל ליבֶּסקינד. במורכבותו המגוחכת, בתמרוניו המייגעים ובהתחנחנותו השטחית הוא נראה כמפגש בין שנאה עצמית למגלומניה. אמנם יש להודות, שהבחירה במונומנט לציון זכרם של שישה מיליוני בני-אדם שמתו על שום היותם יהודים היתה מן הסתם כמעט מעשה בלתי אפשרי, בייחוד לאור הצעות כגון פירוק שער הניצחון לפיסות קטנות ובניית תל זיכרון מהן, או פיזור אבני חצץ גדולות ושילובן באמצעו של כביש רב-נתיבי מרכזי, מה שיאלץ את כל המכוניות להאט בטיסתן ולהיגרר ברעדה כשני קילומטרים (דבר שהיה מעורר ללא ספק אנטישמיות, והפעם מוצדקת). היתה גם הצעה אחת יוצאת דופן מבחינת תפישת החלל הציבורי וכוחן של התנועה וההתערבות בתוכו, שהעלו צמד האמנים שטי ושנוק: להקים תחנה ברחבה בלב ברלין – שהיא, נשוב ונציין, מנכסי דלא ניידי היקרים ביותר במדינה – שממנה ייצאו כל יום אוטובוסים אדומים לכל מרכזי ההשמדה ומחנות העבודה בכפייה ושאר נקודות ציון היסטוריות-גיאוגרפיות, על-פי תוכנית ומסלול יעדים קבועים. וכך אוטובוסים שעל צִדם השלט Memorial to the Murdered Jews of Europe ולוח היעד, למשל "בוכנוואלד", ישתלבו בחיי היום-יום של רבים ברחבי המדינה ומחוצה לה, ובשובם לתחנה הריקה יצטרפו לכלי רכב אחרים וייצרו פסל-תאורה בלילות. ההצעה הוצגה לא מכבר בגלריה IFA בברלין באמצעות לוח יעדים וזמנים ובו עלונים המתלווים לכל שמות היעדים המרכזיים, שממפים את סביבתם, בציון האתרים הרלבנטיים. בתערוכה ששמה "תמיד לשירותך…", אשר בחנה את תפקיד התעשייה בשואה, הוצגו בין השאר עבודותיה של טניה אורי. האמנית ואספנית האמנות ילידת בריטניה עוסקת בנושא מגיל צעיר, באובססיביות המאפיינת את העוסקים בו. הפעם היא הציגה עבודת וידיאו, המראה אותה רוקמת אל תוך עור כף ידה את סיסמת הפרסום של 'בוס'. צילומים שנכללו בתערוכה הציגו אותה במעיל עור צבאי, כדוגמת מעילי האס. אס שעיצב כנראה הוגו בוס עצמו, אל מול צילומי האופנה של הגברים האפלים במודעות החברה. המוצג השלישי היה מעיל כדוגמת אותו מעיל צבאי מפורסם, עשוי משקיות ניילון קטנות, ובכל אחת מהן קווצת שיער ראשה של האמנית – מעשה ליקוט של שנים. אגב, בפתיחת התערוכה ענדה טניה אורי את ענק שיני הזהב שלי, וכך עשתה אותי למשתתף-מסתנן. 8 סיבוב לא נעים השיר "אנחנו זה אנחנו", (("Wir sind Wir" נכתב בחלקו בעקבות נצחונה של קבוצת הכדורגל הלאומית של גרמניה באליפות העולם ב-1954, והיה לסמל מרכזי להשתקמותה של האומה הגרמנית מהריסותיה הפיזיות והמנטליות כאחת. "אנחנו שוב נחשבים" ((Wir sind wieder wer, התנגנה הסיסמה, ועוררה גאווה מתחדשת, הדליקה ניצוץ בעיניים כבויות.
יום אחר יום, שנה אחר שנה, כשאני עובר באלו הרחובות, אני רואה איך בתי העיר קמו מחדש מתוך ההריסות. אבל חלונות רבים נשארו ריקים, רבים לא היתה להם דרך חזרה ומעדיף אדם היום לא לדבר על מה שזה עתה קרה. למרות זאת אני שואל, אני שואל את עצמי מי אנחנו? אנחנו זה אנחנו! מחולקים, מנוצחים, ובכל זאת… ככלות הכול אנחנו עוד חיים חלקו האחר נכתב בעקבות נפילת החומה, והאיחוד ב-1990. פאול ואן-דייק, די. ג'יי מפורסם ומצליח בעל קריירה בינלאומית, מפיק מוזיקלי ובעל לייבל משלו, צירף אליו את פטר הפנר, ויחד הם הלחינו וביצעו מחדש את ההימנון. לא היה נעים כנראה להיות גרמני בעשורים האחרונים. אח, הלב ממש נשבר. אנחנו זה אנחנו! אנחנו כאן עומדים! שוב מאוחדים באותה המדינה, עשירים כקורח וחסרי הפרוטה! אנחנו זה אנחנו! אנחנו כאן עומדים! לא בקלות יעשו מאיתנו קטנים, אין זמן להיות מרירים! השיר היה להצלחה ענקית והושמע כל-כך הרבה, עד כי לפעמים היה נדמה שרשתות הרדיו כאן רקמו מזימה חשאית: מיד בסיום השמעת השיר באחת התחנות הוא התחיל להתנגן בתחנה אחרת, וחוזר חלילה. שיר זה הוא רק דוגמה לזרם של שירים, כמעט ז'אנר מוזיקלי, בעל מימד לאומי גרמני. לאומי, יש להדגיש, ולא לאומני. בינתיים. אנחנו זה אנחנו! אנחנו מתגברים, כי חייבים להמשיך בחיים! אנחנו זה אנחנו! זה היה רק סיבוב לא נעים, לא כל-כך מהר אנחנו נכנעים! *9 חסרונה של ה"נקמה היהודית", אותו שלב נחוץ שעליו נאמר כי העדרו מעצים את תחושת התסכול של הקורבן, טעון בירור. ייתכן שלמעשה היתה השתיקה לנקמה. היא כופה התמודדות ואינה מניחה לזמן לרכך את "אי-הנעימות" שחש המקרבן. לעומת זאת, ייתכן שנטיית הלב היהודית לחזור לאירופה היא מנת חלקם של ישראלים דור שלישי לשואה, המוצאים עצמם מאוהבים במולדת לא-להם וכבולים אליה, למרות המודעות ליחסי הקורבן-המקרבן הנטועים היטב בחרושת הישראליוּת. הפעם מערך הכוחות דור ראשון-דור שני-דור שלישי מנסה, כבמירוץ שליחים, לנצח את העבר, להשיגו ולנצלו עד תום. תור-הזהב שנשאר מאחור והתפוגג כחלום שלא יהיה – ואולי לא היה – נותר מבצבץ כשברי נוסטלגיה צבעונית ומנצנצת, הקבורה בלב-לבּה של היבשת: ברלין. אבל ברלין אינה אותה ברלין. מפת הדרכים השתנתה. אני, הרתום לנארטיב מבית, מתקשה להתמודד עם הימצאותי בסיפור האחר. בסיפור של האחר הצבעים אינם אותם צבעים, הצורות אינן אותן צורות ומה שחמוּר מכול, הגיבורים אינם אותם גיבורים. טרגדיה. או אולי זו דווקא קומדיה של טעויות? *10 השאלה אם להרפות או להיאחז בעבר היא מהותית; שהרי מיליוני אנשים, צאצאיהם של אלו ואלו, אמנם נולדו בלי אֲבל הרגישו עם. ההכחשה, האדישות, הכפייתיות, ההפרזה, הזילוּת, ההאדרה, החרדה וההימנעות – הפרטים משני צדי המתרס נעים במנעד התחושות העצום הנ"ל ומשפיעים על החלל הציבורי והפרטי על כל רבדיו. היום הגרמנים, ככלל, רואים בעצמם קורבנות. תהיתי לאחרונה כמה עותקים מספרו של רומן גארי, "ריקודו של ג'ינג'יס כהן", נמכרו בתרגום לגרמנית. הסופר מעלה בו, בדמות הדיבוק של הקומדיאנט היידי שמתגלגל לגופו של מפקד משטרה צרפתי, את האפשרות שמלחמת העולם כולה, והשואה בצִדה (או שמא להפך…), היא קשר חשאי שקשרה היהדות העולמית כדי לרתום את האומה הגרמנית היעילה, היצרנית והחזקה לשירותה בכבלי האשמה. לדעתי, יש בכך משום הקלה בערכו של המוח היהודי. אשמה טיבה להתעצם, לחנוק ואז להתפורר, יודע כל בן לאם יהודייה. הקשר בין הישראלים לגרמנים של היום אינו מושתת על אשמה. גם לא על אחריות. אין כאן אחווה וגם לא רחמים. מדובר במשיכה מקאברית, בריגוש פרטי, אינטרסנטי, ועם זאת חשדני. ואף מתחסד, לעת-עתה.

עמית אפשטיין הוא אמן ישראלי החי בברלין

לקריאת הכתבה הזמן את גיליון מספר 31 של "ארץ אחרת"